בקצה השמים, כמו חלום.

♠ אתמול היה יום ממש מוזר: התחיל בסדר, עלה לשיא חיובי, המשיך בסדר, ירד לשיא שלילי, עלה לשיא חיובי. כל התהפוכות האלה ממש התישו אותי 

השיא החיובי הראשון היה שנוכחתי בטיפול קלינאות תקשורת בגן, אחרי שרציתי כבר הרבה זמן. הקלינאית שאליה פניתי, אחת מהשתיים שעובדות בגן (שאקרא לה ג'וליה), מקסימה והסכימה ישר, ואפילו סידרה שזה יהיה טיפול של הבוסית הקטנה, שהיא אהבת חיי בערך (היא ודבורה). בהתחלה חשבתי שאצפה בטיפול מחדר הצפייה, אבל ג'וליה שאלה את הבוסית הקטנה: "בוסית, את רוצה שגם מקום לדאגה תבוא איתנו?", והבוסית ענתה בהתלהבות: "כן! בואי, מקום לדאגה!", קסם שכמוה. אז הייתי איתן וממש השתתפתי  קצת חשבתי שהנוכחותה שלי תגרום לבוסית להתרגש יותר מדי, וכך באמת היה בהתחלה, אבל כעבור כמה דקות מפלס ההתרגשות ירד והיא חזרה לעצמה. היה מרתק לראות איך ג'וליה עבדה איתה, בצורה חווייתית של משחקים ותמונות, ואחר כך גם סיפרה לי על מטרות העבודה עם הבוסית. ראיתי שיש ביניהן קשר מאוד טוב, והנחתי שזה נובע, בין היתר, מכך שג'וליה מאוד כיבדה אותה ואת האינטליגנציה שלה, וגם נתנה לה במידת-מה לקבוע את אופי הפעילות שהן יעשו, ובכך הפכה אותה לשותפה פעילה בטיפול, ולא פאסיבית. הטיפול אימת את מה שחשבתי גם קודם: שהאיחור ההתפתחותי של הבוסית הקטנה לא כולל את האינטליגנציה שלה (יש דברים אחרים - קושי ביציבה, ליקויי דיבור). נכון שהיא נוטה לאבד ריכוז מדי פעם ו"לחלום", אבל היא מאוד חכמה. ואני מתה עליה. היא עוד תשוב בסעיפים הבאים 

♠ השיא השלילי היה קשור דווקא לדבורה, לצערי. היינו בתחילת הצהרון, ופתאום היא התחילה להיות מאוד אלימה. קורה שלפעמים כשהיא מחבקת אותי היא גם תופסת לי בשיער, ואז אני אומרת לה שזה כואב לי והיא מפסיקה. אבל הפעם זה היה אחרת. היא משכה לי בשיער חזק מאוד, וגם הרביצה לי. אחרי זה היא הרביצה לעצמה (סטרה לעצמה) והתחילה למשוך בשיער של ילדים אחרים. לקחתי אותה לחדר פיזיותרפיה כדי שתירגע, ופשוט התחלתי לבכות. מעבר לכאב הפיזי, מה שהיא עשתה מאוד פגע בי והעליב אותי. ידעתי שהיא לא התכוונה לפגוע בי, שמדובר בבעיות רגשיות עמוקות שלא קשורות אליי ושכנראה היא נהייתה כ"כ מתוסכלת עד שהייתה מוכרחה להוציא את זה איכשהוא, ועדיין. אז ישבתי שם כשדמעות זולגות על פניי, והיא התנדנדה בערסל וצחקה, מה שעוד יותר העציב אותי. שוב, ידעתי שהיא צחקה בגלל שהיא אוטיסטית, ולא מסוגלת להבחין ברגשות של אנשים, או לעשות את הקישור שזה שאני בוכה אומר שאני עצובה, ועדיין הרגשתי רע. ובכל זאת, התמודדתי די יפה; סיימתי את הזמן שלי איתה, עברתי לקבוצה אחרת, כרגיל, מחיתי את הדמעות, נשמתי עמוק ונשאבתי שוב לעשייה עם הילדים הנהדרים האלה. ופתאום, משום מה, הכל התבהר; הילדים היו מקסימים מתמיד, העובדות שתמיד מעצבנות אותי לא עצבנו אותי בכלל, והרגשתי פשוט טוב. ולפני שיכולתי להתאושש מהשינוי המהיר הזה, כבר הגיע השיא החיובי הבא-

♠ שיא חיובי נאמבר 2: הפנינים של הילדים עושים לי את היום. והפעם הכוכבים הם ילד שנקרא לו עדן, וכמובן, הבוסית הקטנה. אז למה עדן? כי מדובר ביצור עדין ורגיש לכל דבר קצת מלוכלך או שונה ממה שהוא רגיל אליו. כמה זמן לקח עד שהוא הסכים לגעת בבצק כשאפינו עוגיות! חוץ מזה, הוא שקט וביישן, לרוב לא מדבר אלא אם מחייבים אותו, אבל לאחרונה ההתנהגות שלו נהייתה הרבה יותר אלימה ו"של בן": מפיל משחקים בחצר, רודף אחרי ילדים... זה בהשפעה של החבר הכי טוב שלו, שהוא די מופרע. בכל מקרה, הנה כמה משפטים נבחרים:

אנחנו בחצר, אני יושבת על כסא ועדן עומד לידי.
עדן: "תראי, הנה ציפור!"

אני: "וואו!"

עדן: "כן, אני עף איתה גבוה גבוה" ()
אני: "איך, ככה? עם הכנפיים?" (עושה תנועה של תעופה)
עדן: "לא לא, עם הידיים!" (מנפנף בידיים)
אני: "אה! ככה?" (מחקה אותו)

עדן: "כן!" (ומחייך ממש. הוא לא מרבה לצחוק או לחייך, אז כל פעם שהוא עושה אחד מהשניים אני לגמרי מוקסמת ומתה לחבק אותו. לפעמים הוא גם מסכים, אבל לא תמיד, כי הוא לא ממש אוהב מגע)

הלאה. עדן משחק עם שתי בנות, אחת מהן היא הבוסית, בכלי משחק לחול. הוא שולח אותן למלא את הדליים בארגז חול, מתיישב לידי ואומר "אני יושב פה ומחכה". אני לא יודעת אפילו למה כל כך אהבתי את זה, אבל התמלול שהוא עשה למצב פשוט כבש אותי.
אחר כך הבוסית הקטנה חוזרת, עם דלי שמלא בחול, ובטעות שופכת קצת על עדן.
עדן: "אל תשפכי חול על החולצה שלי!" (זוכרים את האיסטניסטיות?)
אני: "לא נורא עדן, זה לא היה בכוונה"

הבוסית: "כן, זה לא היה בכוונה! תירגע!"

באמת שהתגלגלתי מצחוק. 

אני אוהבת את איך שהם מיישמים דברים מהחיים האמיתיים כשהם משחקים, כי זה מעיד על יכולת לימוד והפנמה. נגיד כשהם משחקים בחול ומכינים עוגות, ואז כשהעוגה יוצאת מ"התנור" והם נותנים לי לטעום, הבוסית אומרת: "אבל תיזהרי! זה חם!", ועדן מוסיף: "נכון! צריך לעשות פו!". אני גם אוהבת את זה שמדי פעם, כשמישהו הולך לטעום כחלק מהמשחק, הבוסית נזעקת: "בכאילו!", כדי להזכיר שזה לא אמיתי, שזה משחק. האמת שלפעמים באמת צריך את זה, כי יש ילדים שישר מכניסים לפה.

♠ אני ממש נהנית בספרדית, וחבל לי שהקורס נגמר בקרוב. נוצרה אווירה מאוד טובה וחיובית עם האנשים בקבוצה, ויש אפילו כמה שאני ממש מחבבת. בא לי להתבאס מזה שזה לא יהיה יותר, אבל די! שקט, מוח! הרבה יותר טוב לשמוח מההווה. 

♠ לפני כמה זמן הסתכלתי על עבודות מועדפות באינטרנט, ולראשונה ראיתי שמוגדרת כעבודה מועדפת גם עבודה עם אנשים עם צרכים מיוחדים (לדוג' בתור מדריכים בהוסטלים, מרכזי תעסוקה, ואפילו במועדוניות ובמרכזים לילדים). זה ממש שימח אותי, כי בעקבות השירות הלאומי התחברתי מאוד לעולם הזה, ונעים לדעת שתהיה לי אפשרות לעבוד בזה גם אחרי. ברור לי שעבודה עם בוגרים שונה מאוד מעבודה עם ילדים, ושאולי זה בכלל לא מתאים לי, אבל נחמד שהאופציה קיימת, למרות שיש עוד זמן (כמעט שנה).

♠ שמתי לב שיוצאים לי פוסטים ממש ארוכים וחופרים כשאני כותבת על הילדים מהגן! זה מצחיק, כי אני לא כותבת כאן אפילו חצי ממה שאני באמת רוצה  נו, מה לעשות שאני חולה להם על הקורקבנים.

כל השירים שלו פשוט נהדרים.