בקצה השמים, כמו חלום.

~ התקשורת ביני לבין דבורה היא בעיקר של מגע, שירים, הבעות פנים, ונשיקות במצח. היא אוהבת לשבת עליי, לאחוז בראשי ולהצמיד את שפתיה למצח שלי. האמת שאני לא בטוחה שבכלל יש שם נשיקה, זה מרגיש יותר כאילו היא מסניפה אותי עם השפתיים שלה. אני מלטפת לה את הגב ואת השיער ומנסה לתת לה את הנחמה שהיא כל כך צריכה. היא אוהבת שאני שרה לה, אז אני מנסה לעשות את זה כמה שיותר. היא אוהבת בעיקר את השיר "לחיות באגדות", ואני מנסה לשיר אותו כמו חני נחמיאס - איטי בהתחלה ואז מהיר. אני שרה את כל השיר, כולל הקטע המוזיקלי הקרקסי. אחרי שאני מסיימת היא מתחילה לשיר אותו בעצמה בג'יבריש נהדרת, מפגינה את הקליטה המוסיקלית המעולה שלה. כשאני מצטרפת אליה היא צוחקת וממשיכה לשיר. אנחנו שרות אותו כל כך הרבה, עד שהשיר הזה הפך להיות בשבילי דבורה. הוא פשוט כל כך מתאים לה, עד כדי כך שזה כואב לפעמים. "המון דברים די מוזרים פה, קורים כאן בסביבה, לא יודעת מה קורה לי, וגם אין לזה תשובה". באמת אין תשובה, לא לה ולא לנו. היא מבינה היטב את מה שקורה סביבה, אבל נכשלת בלהבין את רגשותיהם של האנשים, ובעיקר את רגשותיה שלה. הילדה הזו עוברת רכבת הרים של רגשות מדי יום, שעוברת בשיאים של אופוריה עילאית ותסכול תהומי. יום טוב שלה נחשב לכזה שבו התנודות פחות קיצוניות. "מה עוד יקרה שלא קרה לי? רק הפתעות ונפלאות, חיים רגילים - לא, הם לא בשבילי - לא, רוצה רק לחיות בתוך אגדות", אני שרה, מנסה להשפיע עם המילים על עתידה המעורפל. חיים רגילים - בוודאי שלא, היא ילדה מיוחדת, אבל רק הפתעות ונפלאות, אני יודעת שזה לא ריאלי, אבל הלוואי הלוואי הלוואי. דבורה אוהבת במיוחד את הבית: "רק להבין ולדעת, להתעורר ולקום, לחיים יהיה הפעם, טעם של עוד, בלי טיפת שיעמום", ואני מבינה אותה. הרצון הזה לחיות באמת, להבין ולגלות, למצוא בחיים טעם ומשמעות. אני לא משלה את עצמי שהיא באמת מבינה את הכוונה של כל זה, אבל נעים לי לחשוב שהיא מצליחה לחוש במשמעות העמוקה שמתחת.
בארוחת ארבע היא מקבלת מעדן שוקולד. היא אוכלת את הביס הראשון עם הכפית, ואני כבר חושבת שהכל בסדר, אבל אז היא שופכת את כל תכולת הקופסה על השולחן ומתחילה לאכול מהשולחן עם הידיים והלשון. לפעמים היא גם חוטפת אוכל מילדים אחרים ומחפשת שאריות על הרצפה. אני לא יודעת למה היא עושה את זה או איך מביאים לה בבית את האוכל (אם בכלל... אבל די, אני לא רוצה לחשוב על זה), אבל פועם בה יצר הישרדות חזק ומפחיד, וזה עצוב. לפעמים אני פשוט רוצה לקחת אותה אליי הביתה, לקלח אותה ולהלביש אותה ולהאכיל אותה ולישון איתה ולשיר איתה ושנהיה מאושרות. חבל שהדברים לא פשוטים כל כך.

~ אחד הדברים הכי מקסימים אצל הבוסית הקטנה הוא שפשוט יש לה שמחת חיים ענקית. לדוגמה, אתמול ישבנו אחת ליד השנייה על שני כסאות בחצר, בשעת אחר הצהריים. ופתאום היא אמרה: "איזה כיף לשבת פה! נורא נעים פה". היא תמיד מבחינה בפרטים הקטנים ויודעת לשמוח בהם, וזה נפלא. ככה זה גם בכל פעם כשהולכים/חוזרים מפעילות, גם אם השגרתית ביותר: "איזה כיף שהולכים לחוג!/איזה כיף היה בחצר". היא פשוט כובשת.

~ תחנה אחת אחרי שעליתי לאוטובוס, התיישבה שני ספסלים לפניי בחורה צעירה, שאיך שהתיישבה התחילה לצעוק על מישהו בטלפון. וממש התפלאתי, כי כשהיא הלכה במעבר היא נראתה לי כמו בחורה ממש מתוקה ונעימה, ובטלפון הקול שלה עלה לטונים כאלה גבוהים ודרמטיים. בהתחלה הגברתי את עוצמת המוסיקה באוזניות, אחר כך החלשתי כי קצת רציתי לשמוע על מה כל המהומה. שמעתי את המשפט "אתה לא יכול לומר מילים כאלה בכתה!" ולא הבנתי מה הקטע, כי היא ממש לא נראית כמו מורה, וגם ממתי מורים רבים עם תלמידים בטלפון, החלטתי שלא אכפת לי, הגברתי שוב את המוסיקה ודמיינתי שאני מכה בראש שלה עם פטיש.

~ היום, כשהייתי בהפסקה, תחושות של עצב ובדידות חדרו לתוך האטמוספירה שלי. כתבתי בפתקים של הפלאפון: "אני בהפסקה בחצר, ואני מרגישה בודדה. אני מנסה, רק הפעם, לא להטעין את התחושה במשמעויות נסתרות, לא לחפור ולהאדיר את הכאב, פשוט להיות. ולתעד.", ואז באה אחת מבנות השירות שאיתי, והפסקתי.

נכון שזה קשה להפוך היכרות שטחית עם מישהו שפוגשים מדי פעם במסגרת מסוימת, לקשר אמיתי? אז היום עשיתי צעד לכיוון הזה, עם אדם ספיציפי. אני מאוד גאה בעצמי, כי זה צעד לגמרי לא מובן מאליו מבחינתי.

שיר ההרהורים האולטימטיבי.

נ.ב: היום בחרתי בגלים, כי הייתה לי תחושה של זרימה.