בקצה השמים, כמו חלום.

* בכל שבוע יש בגן שיעור מוסיקה, שנגמר בזה שכל ילד עולה על במה קטנה ושר חלק מסוים משיר קבוע, וכצפוי זה תמיד ממש חמוד. אחת מהילדות הייתה ילדה שאקרא לה צ'וצ'קה, כי היא פשוט גוש מתיקות. היא בת 6, קצת קטנה לגילה. היא ממוצא אתיופי ויש לה תסמונת דאון, ובנוסף היא גם פנטומימאית בחסד. למה? בגלל שהיות והיא לא מדברת (עוד לא, אני מקווה), היא משתמשת בפנטומימה תיאטרלית כדי להציג את מה שהיא מתכוונת אליו. לפעמים אנחנו מבינים, במיוחד כשמדובר בג'סטות קבועות, ולפעמים לא, אבל זה תמיד מקסים ומצחיק. צ'וצ'קה גם תמיד מרעיפה המון אהבה על הסביבה, ואני מתכוונת לכל הסביבה - היא מנשקת אנשים, בובות, וחפצים דוממים שבכלל לא קשורים לכלום. וכמובן, אני מתה עליה בטירוף. אז הפעם, כשהיא סיימה לשיר בחינניות עילאית, כמובן שכולנו מחאנו כפיים והרענו לה. אחרי שהיא התיישבה בחזרה על הכסא, קלטתי אותה מנשקת את כפות ידיה ומצמידה אותן ללחייה שוב ושוב, בקטע של "אני כל כך מתה על עצמי שאני חייבת לנשק את עצמי!". זה היה קורע. זו, בעיניי, אהבה עצמית נכונה, שראוי ללמוד ממנה 

* היה לי חלום משעשע למדי. נכון מיכאל הנגבי? אז השבוע הגננת הראתה לנו סרטון של יטבתה שמסביר איך מייצרים חלב, ומשום שהוא הפרזנטור שלהם, הוא כיכר בו. ובחלום אני הולכת ברחוב, וגם הוא, ואנחנו כזה שמים לב אחד לשנייה  הוא אומר שהשם שלי ממש מוכר לו (איך הוא יודע אותו בכלל? חולה על ההיגיון הלא-קיים של החלומות), ואני עונה שזה הגיוני, כי אני בן אדם מאוד ידוע. זו אמורה להיות בדיחה, שכאילו אני מפורסמת ולא הוא, ואנחנו צוחקים. כן, קורע. ממש חוש ההומור שלי בשיאו. מפה לשם אנחנו מוצאים את עצמנו בבית קפה, והוא מזמין קפה (הגיוני). המלצרית אומרת לו שאין חלב, בגלל שזה בית קפה כשר (אוקיי) בשרי (וואט?)! ושהם לא מחזיקים דברים חלביים. מיכאל ממש מתעצבן ואומר שזה פשוט מטומטם (תכלס), ואנחנו עוברים לבית קפה אחר. פאסט-פוורד בחלום לשעות הערב, אחרי שהיינו כל היום ביחד ואנחנו ממש מאוהבים וחמודים וכל זה. אנחנו מגיעים להופעה שקורית בתוך אולם ממש יפה, כמו של תיאטרון, ויושבים ליד נ', שהיה ידיד טוב שלי עד לא מזמן (אני זו שניתקתי את הקשר לפני כמה חודשים, למרות שהוא מאוד יקר וחשוב לי, בגלל שהוא פשוט לא יודע איך להיות חבר). מתישהו נ' קם, ואני אומרת למיכאל: "אגב, מי שיושב פה לידינו? זה בעלי. אה, לא... הגרוש שלי". ואז האווירה נהיית ממש רצינית, והוא מחבק אותי ואומר לי שיהיה בסדר. וזהו. החלום הזה היה נחמד גם בגלל שכל התחום של גבר-אישה היה נורא קל ופשוט בו; נפגשים, מכירים, נמצאים יחד. ממש לא מסובך. וגם הצחיק אותי המקום שנתתי לנ' בחלום, שיש בו הרבה היגיון: נכון שלא היינו בזוגיות, אבל הוא באמת ידיד-לשעבר שלי. אני עוד חושבת עליו לפעמים, ולעיתים גם מתגעגעת, אבל הגעגוע נעלם כשאני נזכרת בכל הקטעים שהוא עשה לי, שגרמו לי להרגיש מאוד רע בקשר הזה. אני גאה בעצמי על שקיבלתי את ההחלטה הנכונה ושחררתי אותו, למרות שבאמת מאוד אהבתי אותו.

* אני תוהה אם אני צריכה לצאת יותר. אני אוהבת את ערבי שישי הביתיים, אבל הם גורמים לי להיסגר בקונכייה שלי ואני תוהה אם זה טוב. אני מוכנה לצאת רק בחמישי או במוצ"ש, כי אין לי כסף לבזבז על מוניות, מה שמצמצם את האפשרויות שלי. שלא לדבר על זה שרק עם י' אני יוצאת באופן קבוע... ככה זה כשהחברים שלי פזורים ברחבי הארץ במהלך השבוע, וסופ"שיהם עמוסים להחריד. ולא יודעת. אני מקטרת על זה שבא לי חברים חדשים, אבל לא עושה לכלום כדי לשנות את המצב. אני יכולה לדבר עם זרים, אבל בד"כ נרתעת מהאפשרות של המשך והעמקת הקשר. נרשמתי לפני שבוע לאתר היכרויות, כזה שנחשב "איכותי" יותר, וזה רק בלבל אותי. הרגשתי מתקפה של פניות (מניחה שככה זה כשאני גם בחורה שנראית סבבה, וגם משדרת אינטליגנציה בפרופיל), והמבחר העצום רק גרם לי להיות עוד יותר בררנית ממה שאני בדרך כלל. ויצא שרק עם בחור אחד משם שמרתי על קשר, ודווקא הוא לא מזכיר אפילו את הרעיון של פגישה, מה שגורם לי להרגיש מאוד בקומפורט-זון שלי, שאני כל כך משתוקקת לצאת ממנו. בהזדמנות כלשהי השבוע נתקלתי בבחור שהיה בדיוק הטעם שלי מבחינת מראה - גבוה, מעט רחב ושרירי, שיער שטני ופנים יפות - וכשדיברתי איתו קצת גיליתי שהוא מאוד עדין ונעים. זה בלט במיוחד לצד החבר שלו (לא בן זוג), ששידר יהירות ואינטרסנטיות. היה לו מבט קצת ביישן אפילו, קצת מהסס לתפוס מקום בעולם, ולרגע פשוט רציתי לתפוס את הכתפיים (החסונות... מממ) שלו ולהגיד לו: "היי! תתעורר! אתה שווה ומוצלח. אל תפחד כל כך". ברור שלא עשיתי את זה, לא עשיתי כלום. אבל היה לי נעים לדעת שיש גם כאלה בעולם.

* את הפוסט הראשון שלי כתבתי ב27.5.13. מתחילת החודש חשבתי על זה שבסוף החודש תמלא שנה לבלוג, ובכל זאת פספסתי את זה. מתה על עצמי (רק ההפך, לא כמו צ'וצ'קה). אני בעיקר חושבת על זה שאיזה כיף. איזה כיף שמצאתי את המקום הזה כדי לחלוק חלק ממני, איזה כיף שיש תיעוד לרוב מה שאני עוברת, איזה כיף שהצלחתי לצבור קהל קוראים קטן אך מקסים שקורא ומגיב ומכיר אותי די טוב, איזה כיף שאני קוראת אחרים ומגלה אנשים, איזה כיף. פתחתי את הבלוג קצת לפני שעשיתי את המעשה שבסופו של דבר הוביל ליציאתי מהצבא. רוב התקופה שלי בצבא הייתה קשה והתנהלה לפני עיניים חרוכות מדמעות, והיציאה ממנו הייתה משבר בפני עצמו. אחר כך התחלתי להשתקם, להירפא, להתחיל לאהוב שוב את החיים מהנקודה הנמוכה ביותר. אני לא מתביישת לומר שנעזרתי ועודני נעזרת בתמיכה פסיכולוגית ופסיכאטרית, למרות שבכל פעם שאני קונה את התרופה שלי אני תוהה מה הרוקח חושב עליי. התחלתי מחדש במסגרת השירות הלאומי, אין מה להרחיב על כל מה שזה עושה לי, כי אני כותבת מספיק על הגן ועל הילדים. אבל אני מוקירה את ההזדמנות שניתנה לי.
אני לא יודעת מה אעשה או איפה אהיה בעוד שנה, או אפילו בעוד שלושה חודשים. וזה בסדר, כי עכשיו אני כאן. פעם הייתי נזהרת להגיד שטוב לי ברגעים המעטים, כי פחדתי להתגרות בגורל; עכשיו אני רוצה לחיות, לצעוק, להתרגש, לחלום, ליצור ולהשיג. זה ההווה שלי, הווה נהדר של בחורה צעירה בתחילת דרכה. ואין לי ספק שימשיך להיות טוב, כי אני אגרום לזה שיהיה טוב.

לא התכוונתי לכתוב את כל זה, אבל האופטימיות פרצה מתוכי. וזה נפלא 

מקווה שלא ייגעתי עם כל המלל הזה.

פשוט מתאים לי לכרגע.

עריכה (2:21): כמה מהר פגה האופטימיות. אני יוצרת קשרים וירטואליים כי אני חושבת שאם הם לא קורים במציאות אז אני לא יכולה להיפגע, אבל אלוהים, כמה שזו טעות. טעות מרה... נמאס לי להרגיש, אני חושבת. בקרוב השינה תכסה על הכל.