בקצה השמים, כמו חלום.

# אני שונאת שחודרים לפרטיות שלי, שעוברים על החוקים שקבעתי מתוך היכרות עם עצמי וידיעה מה יעשה לי טוב ומה רע. ואז מישהו פשוט דורך על הסימונים המוקפדים שלי בגסות זחוחה, וזה מרגיש כמו בוקס עמוק בבטן. הוא התנצל, אבל זה לא חשוב. באמת שלא. מה שחשוב הוא שאני צריכה קצת יותר אנשים בחיים שלי, אנשים אמיתיים ובגילי שהקשר איתם לא סודי ומטומטם. אלוהים יודע מתי הפכתי לכזאת קלישאה (מזויפת), אבל מה שבטוח שלא עוד.

# הייתי היום בביקורת אצל הרופאה שלי, שהייתה אלגנטית ומקסימה כתמיד. כן כן, זו שאמרה שיש לי לובן אריסטוקרטי (). אנחנו הולכות לנסות בפעם הרביעית (אחרי ששלוש הפעמים הראשונות נכשלו) להפסיק עם התרופה, ולקוות שהמחלה לא תחזור. היא הייתה מאוד אופטימית בקשר לזה, ואמרה "שלוש הפעמים הראשונות לא הצליחו, אז הרביעית תצליח. יש לי הרגשה טובה בקשר לזה ". איזו מתוקה, נכון? בכל מקרה, זו הולכת להיות הורדה הדרגתית בתדירות התרופה, ואז הפסקה שלה, אז נדע מה קורה רק עוד כמה חודשים. מבטיחה (לאלוהי המחלות) שאם זה יעבוד - אכתוב פוסט מרגש על כל המחלה שלי, ואתם תמליצו עליו ואהיה מפורסמת בישרא!!!

# אה, כן, הייתי היום בריאיון למקום שירות לשנה הבאה, והתקבלתי.  קשה לי לשמוח מזה בטירוף, בעיקר כי אני מרגישה שכל הלחץ, הדאגה וייסורי-הנפש שהלאתי את עצמי בהם היו מיותרים לחלוטין. מה שכן, אני כל כך גאה בעצמי שנאבקתי לעבור ולא ויתרתי, מה שהיה יכול להיות קל הרבה יותר, ונלחמתי ועשיתי את הכל כדי להשיג את מה שאני רוצה, כולל לעבור לעמותה אחרת ועוד כל מיני שטויות כאלה. מתחילה בראשון בספטמבר, ווהו! וויש מי לאק!  סתם, אתם לא חייבים עדיין. יש לכם עד ה-31 באוגוסט. גו. (נחשו מי בדקה עכשיו כמה ימים יש באוגוסט כדי לא לצאת אהבלה ) (נחשו מי כתבה עכשיו "חודשים" במקום "ימים". אני עייפה)

# אגב עייפות, אני עייפה בטירוף בזמן האחרון, למרות שאני ישנה מספר סביר של שעות כל לילה, ואפילו יותר מסביר. אז היום אמא אמרה לי שהיא חושדת שיש לי הפסקות נשימה בשינה (סקסי, נכון?), כי בתחילת השינה שלי היא לפעמים שומעת נחירה ממש חזקה מהחדר שלי, ואז שקט של מלא זמן, ואז שוב נחירה. מעבר לזה שהתיאור הזה נשמע קורע מצחוק, זה גם מתאים להפרעת השינה הזו. קראתי עליה קצת, וכתוב בויקיפדיה ש"יש להסתייע בעדות של בן הזוג כדי להגיע לאבחנה היות שבמקרים רבים החולה אינו מודע להפסקות הנשימה שלו". איזה באסה זה, נכון? כאילו שמי שרווק סובל מהפסקות נשימה כל החיים ולא יודע מזה בכלל, ואז הלב שלו נהרס ואז הוא מת  מזל שיש לי אמא סטוקרית שמאזינה לי בשנתי. בכל מקרה, אלך בקרוב לרופאת אא"ג שלי, ויש מצב שאצטרך ללכת לבדיקה במעבדת שינה, שזה מגניב ותמיד רציתי להיות שם פעם! למרות שזה מפחיד אותי לא להצליח להירדם שם, בגלל הלחץ מ-לא להירדם. כאילו, אני רואה את עצמי שוכבת שם, עם עיניים עצומות והכל, מרגישה את הזמן עובר, ומדמיינת איך בחדר השני הטכנאים (הבודקים? איך קוראים לאנשים שעובדים בזה?) מחכים שאירדם ובינתיים עושים אחד לשני "נוווווווו תירדמי כבר, ביץ'. בא לי ללכת לאכול צהריים"  זה ממש מלחיץ!

# גיליתי באיחור מסוים את הסדרה "הכל לטובה", חולה על הכל שם ועוד שנייה מסיימת את העונה הראשונה. במקביל, ממשיכה לדחות את הצפייה בפרק האחרון של העונה השנייה של "כתום זה השחור החדש" כי לא בא לי שהיא תיגמר. כן, אלו הם חיי כרגע.

# אמא שלי נמצאת בחוג פיסול, והיא תמיד מביאה הביתה פסלים נפלאים. זה כ"כ משמח אותי שהיא כזו אומנותית ומוכשרת, ותמיד אני נורא מתלהבת מהיצירות שהיא מביאה. לפני כמה ימים היא הביאה פסל מקסים של אמא ובת. הוא מאוד מעניין ונוגע - רואים את הבת מחבקת את האם ומניחה את ראשה על כתפה, והאם מניחה את ידה על ראשה של הבת, כאילו רוצה לעטוף אותו, ואת ידה השנייה מניחה על ראשה שלה. והכל בקווים נוקשים כאלה, אמא אומרת שזה בסגנון קוביסטי אבל אין לי שמץ בזה. לא יודעת למה כ"כ אהבתי אותו, אולי כי הרגשתי שהוא קצת על שתינו, אולי בגלל הדיסוננס בין הנוקשות של הפסל לבין הרכות שבסיטואציה. אמא ראתה שאני אוהבת אותו באופן מיוחד ואמרה שגם היא, ושהיא מוכנה לתת לי אותו אם אמצא מקום לשים אותו בחדר שלי. ברור שישר עשיתי מקום, ועכשיו הוא מונח בחדר. וזה כיף לי.

הלהקה האהובה עליי כרגע, ועל השיר הזה ספיציפית אני חורשת כל דקה בערך. למרות שהשיר הזה מתאים יותר למהות הפוסט. או לפחות למהות הסעיף האחרון. מתה על הפזמון של "אני דוב גומי, אני עומדת על הכסא, אז אני מתחילה לרקוד, לרקוד, לרקוד בגרוב". פיונוש אהובתי הנצחית.