בקצה השמים, כמו חלום.

המגבת הסגולה סופגת את הכל. את הדמעות, הבדידות, הריקנות, העצבות, הכאבים, התסכול. הנפש כמהה לקצת אסקפיזם אבל אני מרגישה כתועה ביער חשוך, נתקלת בעצים לחים ולא מוצאת אותה. אני מנגבת את הפנים בנייר טואלט וחושבת על איך אנשים העלימו את הראיות מפניהם לפני המצאתו ומגלה שהתיעוד הראשון לשימוש בו היה במאה ה-14, בסין. לפני זה אנשים השתמשו בכל מיני חומרים אחרים, לפי המעמד הכלכלי: העשירים השתמשו בדברים כמו צמר ותחרה, והעניים - בסמרטוטים או בעלים, לדוגמה. הסקרנות הטבעית שלי והרצון ללמוד ולגלות דברים חדשים, מייבשים קצת את הדמעות. אני דוחה את ידה המושטת של אמא, מעריכה את כוונתה הטובה אבל מודעת לזה שהיא פשוט לא מבינה, לא משנה כמה תנסה. אני עייפה ובא לי לישון, אבל לא בא לי להשקיע את היום הזה בכרית הרכה, הכחולה, לא בא לי למות קצת לפני היום הבא. בעיקר ההרגשה הזו שהכל סתם, שאני לא מצליחה להימנע ממנה. המשמעות נמצאת בכל מקום, אבל החוסר בה ענקי יותר ומאיים לגבור עליה. תרצה אתר כתבה: "אני תוהה על פשר הבדידות. אולי אין בזה ולא כלום? הן הכל בודדים, באשר הינם, ואינם אומרים מאום". הלוואי שכולם היו אומרים קצת יותר ממאום.