בקצה השמים, כמו חלום.

התקלחתי כבר קודם, אז לא ממש נשאר לי מה לעשות. אני שומעת שירים עצובים של EELS, אז יוז'ואל, מצ'וטטת עם זרים וגם עם בלוגר שכותב מילים יפות, הן לא ממש בשבילי אבל הוא משתף אותי בהן, וזה מספיק טוב כרגע. ובעיקר... בעיקר רוצה להתכרבל עם מישהו. להתלטף, ככה בחושך, כששני חיוכים משוננים בוהקים באפלה, ואם בורחת לי דמעה אז הוא לא נבהל אלא עוטף יותר, מוחץ יותר, אפילו ממיס אותה בלשון שלו. ולא צריך לדבר, רק אם יש דברים חשובים להגיד ולא סתם. ולא מחפשים משמעויות בכל דבר, או דברים נחבאים, כי הכל בסדר. הוא אפילו אוהב את נקודת החן הבולטת שלי, זו שאני שונאת ונמצאת מעל השד השמאלי, וגם את הכתם הקטנטן הבהיר שמתחתיה. ומנשק את שניהם. העובדה שאני ממש רעבה קוטעת לי את הפנטזיה ה-הו-כה-רומנטית. באסה. כי מה כולם רוצים בעצם. חיבוק לא וירטואלי. נשיקה של שפתיים חמות על המצח. הראש שלי מלא במטאפורות, לפעמים הן מתעוררות לחיים והופכות לאמיתיות, והמילים על הצג כ"כ מוחשיות. מתי זו מציאות, מתי אשליה? איך אפשר להבדיל? אני רוצה הרבה דברים אבל רוב הסופ"ש אני יושבת בבית, קצת מכווצת, קצת קהה, קצת רגועה וקצת חסרת מנוחה. תיאורים אלימים שלפעמים שובים אותי ולפעמים מרתיעים, ואני קטנה כל כך בידיים הגבריות. החלומות שלי משחקים בי, מעמתים אותי עם דמויות מהעבר, ואני לגמרי חיה שם, בתנועות ובצבעים אמיתיים. מה זה משנה בכלל. מה הכל משנה. ומי אני בתוך כל המילים האלה, המתחננות, היורקות דם ואש ולא נחות, מוקלדות במרץ. מאחוריהן אני, שקטה, נושמת, כמעט לא קיימת אך קיימת. לפעמים התאווה כל כך גדולה, אני נחנקת, לפעמים רק רוצה שיעזבו אותי בשקט. אני לא יודעת איך לסיים. אני לא יודעת כל כך הרבה דברים.

עריכה (00:55): אתם יודעים שרק עכשיו קלטתי שהדמות בתמונה של הבלוג ישנה? ZZZ והכל. אני לא יודעת מה זה אם לא רמז.