בקצה השמים, כמו חלום.

כואבת לי היד, ואני חושבת שזה בגלל שישנתי עליה. זה מבאס ומזכיר לי את הכאבים האחרים, גם הם פיזיים אך דוממים יותר, נחבאים מתחת לפני השטח, כמו גלים בעומק הים, וגם לפעמים צפים ועולים ומחסלים כל פיסת תקווה קלושה שהייתה לי.
מה עוד יש לי לומר. היום א' נשך אותי, ההתנהגות שלו הפכה לבלתי נסבלת וכ"כ קשה להתמודד איתו. לדבורה היה היום שוב - איך לקרוא לזה? התקף דיפרסיה? שיגעון? עצבים? בארוחת צהריים היא הייתה בסדר גמור, אכלה והייתה במצברוח טוב ואפילו ביקשה ללכת לשירותים מיוזמתה (שזה משהו שלא קורה בד"כ, היא לא גמולה מחיתולים) והייתי מאוד גאה בה. אבל כשהייתי בהפסקה היה לה את התקף הבכי הזה וקילחו אותה והיא נרגעה, כשחזרתי מההפסקה ראיתי שהיא כל הזמן משפשפת את העיניים וחשבתי שהיא עייפה, אז לקחתי אותה לחדר עם המזרנים, פרשתי לנו אחד, נשכבתי עליו והזמנתי אותה לבוא אבל היא לא רצתה, ובשלב מסוים היא נתנה לי כאפה ממש חזקה בפנים. זה היה כואב וגם מעליב, ובמשך כמה דקות פשוט ישבתי שם עם היד על הלחי החמה. אחר כך הלכנו בחזרה לכתה, הילדים עדיין ישנו והיא סתם הסתובבה בחדר כמו שהיא תמיד עושה. ואז היא דחפה את אחת השידות כדי להפיל אותה, היא עושה את זה לפעמים אבל הפעם אחת הילדות (הפרינססה) ישנה ליד השידה הזו... אלו היו שניות כל כך מפחידות, במזל הייתי לידה ועצרתי אותה, לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם השידה הזו הייתה נופלת על הפרינססה. לפני כמה דקות אמא הרגישה שאני עצובה ובאה לחדר שלי, סיפרתי לה על כל מה שקרה עם דבורה ופשוט התפרקתי בבכי מכל הלחץ והתסכול והמחשבות על האסון שנמנע. אמרתי לאמא שאני כ"כ אוהבת את דבורה, אבל שלפעמים אני פשוט לא יכולה להכיל את האגרסיות שלה. אני מנסה להפנים שאין מה לעשות, ואי אפשר להציל את כל העולם. היא ישר אמרה שמישהו אחר צריך להיות איתה ולא אני, שזה יותר מדי, אבל זה רק יותר עצבן אותי כי גם ככה כולם מתחלקים ומתחלפים בשמירה עליה. אמרתי שמצד אחד אני לא רוצה שהיא תפגע בילדים, אבל מצד שני - מה הפיתרון? לבודד אותה? גם אבא בא להיות איתי, וכשבכיתי הם ליטפו לי את הראש ואת היד וזה היה נעים. בסוף נרגעתי. תמיד נרגעים בסוף, גם אחרי הבכי הכי נורא. עכשיו אני סתם עצובה קצת. היחסים עם החברה הכי טובה לא מזהירים בלשון המעטה, אבל באמת שנמאס לי כבר לחשוב על זה ולהתעסק עם זה. הלוואי שיכולתי לספר ל-י' על דבורה וכל זה, אבל הוא בקושי מסוגל לשמוע סיפורים מהגן, אפילו שמחים, זה קשה לו מדי ומדכא אותו, ואני יכולה להבין את זה. לפחות יש לי את ההורים, שזה לא מעט.

אני מקבלת קצת תחושה מעפניות מהפוסט הזה, אבל זה מה יש.