בקצה השמים, כמו חלום.

♦ אז הייתי בשבוע שעבר בחופשה, בצימר ברמת הגולן, ממש מתחת לפיצוצים הסוריים. פאן. השיא היה ביום האחרון לשהותנו, כשנסענו לבריכה באיזה קיבוץ, וראינו על הדשא קבוצה גדולה של חבר'ה צעירים. ישר הנחנו שמדובר ביום כיף לחיילים שמשרתים באיזור, מה גם שחלק מהנוכחים היו בהחלט... הממ... מעוררי תיאבון (ראר), אבל בסוף מסתבר שהם צעירים שעובדים בקטיף תפוחים במטע של הקיבוץ (אני חושדת שמדובר בעבודה מועדפת), ושבאותו היום אסרו עליהם לצאת לעבוד, בגלל הסכנה הבטחונית. אז שלחו אותם לבריכה. הם נראו ממש חמודים וכייפים, מגובשים כאלה, ולרגע כמעט החלטתי שבעוד שנה אני אורזת את עצמי לעבודה מועדפת בצפון הארץ, אבל אז נזכרתי שמדובר בעבודה פיזית, שזה משהו שכידוע לא הכי מתאים לי. מילא. אז היום הזה היה די אבסורדי - אנחנו יושבים בבריכה בכיף שלנו, וכל שנייה יש בומים. זה היה מוזר, אבל הלחיץ רק את אבא שלי. טוב, גם אותי קצת. אה, וכשחזרנו הביתה בערב ראינו שנפל פצמ"ר בסביבה של איפה שהיינו. זה גרם לי לחשוב שבמדינת מטר על מטר שלנו אין באמת לאן לברוח, אין באמת מקום שקט. וזו לא מחשבה נעימה במיוחד.

♦ היה כיף מאוד להיות עם המשפחה, אבל גם לא כיף. קשה לי גם עם הביחד הרצוף הזה וגם עם השקט האינסופי וחסר האופציות להימלטות. אז היו רגעים די עצובים. בלילה השני כתבתי כך:
"פעם כתבתי יותר. הייתי צריכה את זה יותר. עכשיו המשברים הם קטנים, קלים, משברונים, עכברונים אפרוריים שמתרוצצים לי בנשמה, ואז נחים. את התחושות הקשות, את הריק הגדול, המייאש, אני ממירה למילים יפות שמתועדות בדפיו הוירטואליים של הבלוג שלי. ונ' הולך ואני מרגישה ננטשת, ודווקא המילים המעודדות יוצרות לי גוש ענקי בגרון ודמעות חמות שנוזלות על הלחיים שלי, כמו הגשם הכי עצוב בעולם, והעיניים שלי הן עננים מעוכים, חלק מאינסוף עננים בדיוק כמותם. דווקא בחופשות הכי קשה לי, השקט, השקט הזה מקשה עליי לברוח מעצמי, להקהות, דוחק אותי לפינה הצרה והלא מנחמת. אני מתבודדת בתוך היחד הזה, מתכנסת בעצמי או פשוט מתנתקת, כל אחד בשלו ואני משתוקקת להיעלם ביחד עם הדמעות האלו שגודשות את עיניי. יש לי חור בבטן שמרגיש קצת כמו רעב אבל קוראים לו כמיהה. לאהבה, למגע, להשלמה, להבנה, לחברות, לחיות.אם צ'וצ'קה הייתה פה היא הייתה עושה סימן של בכי באצבעות הקטנות והחומות שלה, שנראה כמו טיפות גשם, ומוחה את הגשם שלי איתן, אם הבוסית הקטנה הייתה פה היא הייתה מלטפת את שערי ושואלת מה קרה לי, אם דבורה הייתה פה היא הייתה מחבקת אותי חזק חזק ולא עוזבת, משקיעה את גופה בי, ואני הייתי טומנת את פניי בחולצתה ומייבבת. אני מתגעגעת אליהן מאוד, הנוכחות שלהן מסוגלת לטשטש את החור שלי אבל לא למלא אותו. למה אי אפשר להיבלע בתוך הקיר, רק לקצת, להרגיש את החיבוק הקר של הבטון עוטף את עצמותיי, לנשום את הנוקשות, ואז לשוב להתמודדות עם עצמי, מלחמת התשה".

♦ זה מה שהיה. אבל גם זה עבר. הכל עובר בסוף, כל הרגעים. גם זה שאתמול בלילה צפיתי בסרטון של דבורה שצילמתי בפלאפון שלי בימים האחרונים שלנו ביחד, הסתכלתי על העיניים היפות שלה, על החיוך המתוק שלה כשהיא הביטה בי, על הנפנוף הכמעט אילם שלה, על החיבוק המוחץ שהיא העניקה לי, ודמעתי בשקט. כ"כ מעט זמן עבר, אבל אני כבר כ"כ מתגעגעת אליה. גם חלמתי על צ'וצקה לא מזמן. בחלום נכנסתי לאיזה חדר עם כמה ילדים, וישר כשהיא ראתה אותי היא קמה ורצה לחבק אותי, ואחת מהעובדות של המועדונית (חמודה ממש), אמרה בחיוך: "איך היא רצה אלייך...", ואני התכופפתי קצת וחיבקתי חזק את הילדה המדהימה הזו. את דבורה בטוח אלך לבקר בבי"ס שלה, גם הכרתי בקייטנה מישהי מקסימה בטירוף שעובדת במועדונית שם, אבל צ'וצ'קה הולכת ללמוד במקום רחוק, והיא גם היחידה מהגן שתהיה בו, בניגוד לבי"ס של דבורה שיילכו אליו הרבה מבוגרי הגן, אז אני לא חושבת שייצא לי לראות אותה שוב לעולם, וזו תחושה מוזרה. את הבוסית הקטנה ואהובים נוספים בטוח אראה השבוע, כי אני מתכננת לקפוץ באחד מהימים הקרובים לגן הקודם (שממש קרוב לגן החדש, ששניהם ממש קרובים אליי. בערך 7-8 דקות נסיעה באוטובוס לגן החדש, ו10 דקות לגן הקודם).

♦ היום נפגשתי עם הגננות של הגן שאני מתחילה בו מחר והיה מאוד טוב. הן נראות מאוד נחמדות, חמות ואוהבות, ואחת מהן גם נראית מאוד מקצועית, חכמה ומבינה עניין (השנייה מתחילה את שנתה הראשונה כגננת). יש לי תחושה טובה בקשר אליהן, ובכלל בקשר לעבודה שלי בגן החדש. אני מאוד מתרגשת... מאוד מאוד. להכיר את הילדים, לעבוד איתם, להכיר את הצוות. מחר תהיה ישיבת צוות אחרי סיום הגן, ושם אכיר את כולם. מחכה למחר... התחלה חדשה. שנה חדשה. אה, וגם קניתי בגד ים אחרי שאני מחפשת כבר איזה שבוע ולא מוצאת כי בכל מקום אומרים לי כזה "זה סוף עונה, זה מה שנשאר", אבל היום מצאתי! והוא יפה ממש, ונראה עליי טוב.  איזו בחורה יצאתי. דווקא חלתי את הבגד ים הקודם שלי, אבל הוא התבלה כבר וגם הוא קטן עליי בחזייה (יאי!). אז הוא יפנה את מקומו לבגד ים החדש דנדש.