אז היום אני בת 20, מזל טוב לי זה נחמד וכל זה, אבל אני מאוד לא מתרגשת. ימי הולדת פשוט לא מרגשים אותי. זה גם קשור לזה שהיום הזה מביא איתו כ"כ הרבה מטענים וציפיות, שלמי יש כוח לזה בכלל. לכן השנה אני דוגלת בגישת "לעשות דברים כייפים עם אנשים שאני אוהבת, בצורה סולידית ורגועה שמתאימה לי". בינתיים זה הולך ממש אחלה:
~ שלשום יצאתי עם י', כפי שיכולתם להבין מהפוסט הקודם, והיה ממש כיף. שתינו ואז הלכנו לרקוד קצת והיה מעולה, למרות ש-י' הוא אחד מהאנשים שבאמת לא משנה מה אעשה איתם - תמיד יהיה לי כיף. החגיגה הייתה כפולה: יום ההולדת שלי, והשחרור מהצבא שלו. הוא מדבר לפעמים על איזה כיף לאנשים שנראים טוב, ובכל פעם שאני אומרת לו: "אבל י', אתה נראה מעולה!" (ומאמינה בכך בכל ליבי. מדובר בבחור נאה וחתיך, שבהחלט לא הייתי מתנגדת להכיר את גופו מקרוב יותר, ווינק ווינק), הוא מבטל את זה ב"כן, אבל לא כמוהם". הייתי רוצה שהוא יאהב את עצמו יותר, כי הנתונים שלו באמת נהדרים, והוא פשוט צריך להיות בטוח יותר בעצמו, ולהאמין שהוא מסוגל להפיל בחורים מהרגליים ולא רק ההפך, ושלגמרי מגיע לו מישהו שווה.
~ אתמול בערב נפגשתי עם ד', חברה טובה ואהובה מאוד, שאני כמעט בטוחה שכתבתי עליה כאן, אך לא בצורה ספיציפית. הלכנו להופעה של אלון עדר המקסים, שהופיע לבדו עם פסנתר וגיטרה, והיה פשוט מצוין. תענוג לאוזניים, באמת. כהכנה להופעה הקשבתי קצת לשירים שלו, כי לא באמת הכרתי אותו מעבר ל"קצת אהבה לא תזיק", וממש אהבתי את מה ששמעתי, ובהופעה עוד יותר. אין מה לעשות, הוא פשוט מוזיקאי מוכשר שיוצר מוזיקה נפלאה. ממש לידי ישב אבא שלו, המוזיקאי יהודה עדר, שהצטרף לבנו בשיר הכמעט-אחרון, עם הגיטרה, והם היו מקסימים יחד. אחר כך ד' ואני שינענו (חולה על המילה הזו ולגמרי צריכה למצוא הזדמנויות להשתמש בה יותר) את עצמנו לבית קפה קרוב וסתם ליהגנו על העולם. ערב מהנה ללא ספק.
~ היום בצהריים הלכתי עם המשפחה המצומצמת למסעדה שווה ויוקרתית (עם קופון שמוזיל את המחיר, כמובן), התיפייפנו, התבשמנו, התיישבנו ליד השולחן, ואז גילינו שהקופון שרכשנו תקף לימי שבת רק מהשעה 18:00. זה היה ממש מעצבן, ודי התרגזתי על אמא שלי שלא שמה לב לפרט החשוב הזה. מרוב עצבים אפילו דמעתי קצת, וכמובן שהמחשבה על כך שאני בוכה ביום ההולדת שלי רק הגבירה את הזרם. ואז נזכרתי שבכיתי גם אתמול, באוטובוס בדרך לפסיכולוגית שלי, כשגיליתי דרך המנהלת של הגן הקודם שלי שדבורה לומדת בבי"ס שנמצא בעיר מרוחקת, מה שפחות או יותר ביטל את אפשרות קיומו של קשר עתידי בין שתינו. מה שהכעיס במיוחד זה שמדובר בדבר כ"כ שרירותי כמו מרחק פיזי. נכון שאני יכולה לנסוע לבקר אותה (בין שלושה אוטובוסים לעזרתה של אמא הטובה, אני בוחרת באמא), אבל אני חושבת שהידיעה שזה מפגש חד-פעמי תהפוך אותו לכואב יותר. עם האינפורמציה החדשה, היא מרגישה לי כל כך רחוקה, גם פיזית אבל לא רק. אני עוד לא כל כך מעכלת את המידע הזה, ובעיקר לא יודעת מה לעשות איתו. נראה. בינתיים אני פשוט מקווה שאוהבים אותה שם בלי תנאים, כמו שאני אהבתי, שלא יוותרו עליה, שימצו את כל היכולות של הילדה המדהימה הזו. הלוואי. אגב, בסוף החלטנו לחזור למסעדה בערב (ממש עוד מעט) כדי לא לפספס את הקופון, ואחרי האכזבה שלעיל הלכנו לשבת בבית קפה נחמד, מה שהצליח לשפר קצת את מצב הרוח.
~ אה, ואתמול בצהריים, קיבלתי מההורים כמה מתנות קטנות ומשמחות של תשומת לב: זר פרחים קטן ומקסים שמקשט בגאווה את שולחני, מנצ'יס יפני שאני הכי אוהבת, סימניות מגנט חמודות, עט קטנטן ומהודר, שקית סוכריות גומי ובלון הליום ורדרד. אמא אמרה שהם בחרו לתת לי את הדברים האלה יום לפני, כדי שיהיו לי יומיים ליהנות מהם. איזו חמודה! בדרך למסעדה קלטתי גם שקית, שמרמזת על זה שמתנה צפויה להגיע בהמשך היום. אולי כשאשכרה נשב במסעדה וגם קיבלתי שי לראש השנה מהעמותה אליה שייך הגן! ויש בו מלא שוקולדים סופר-יוקרתיים. מממ, לואקר אני יודעת שזה לא ליום הולדת, אבל נעשה כאילו זה כן
~ היום בערב יוצאת עם החברה הכי טובה לפאב. קצת התרחקנו לאחרונה בגלל כל מיני דברים, אבל אנחנו עובדות על זה. הבסיס של הקשר ממש טוב, כך שאני ממש לא דואגת.
~ ואיך אפשר בלי איחולים לעצמי:
- שאמשיך ליהנות בגן, לפתח את עצמי מבחינה מקצועית ולחוש סיפוק מהעבודה שלי. - שמצבי הבריאותי לא ידרדר. אין לי שאיפות מרחיקות לכת בתחום הזה, כפי שאפשר להבין. רק רוצה להיות בריאה ככל הניתן. - שבני משפחתי יהיו שמחים ובריאים. כל אחד מהמשפחה הקטנה (הוריי ואחותי) "התברך" בבעיה בריאותית משלו, ואני פשוט מקווה שהכל יהיה בסדר, עד כמה שאפשר. - שאמשיך לחפש את הרוגע שלי, כנ"ל דברים שעושים לי טוב, ושבסוף גם אדע ליהנות מהם. - והכי חשוב: שאזכור שאני היא מרכז החיים שלי, שאלחם על אושרי ושאמשיך לפתח את האהבה העצמית שלי, שאומנם נוכחת וקיימת, אבל קיימים בה חורים שמגבילים אותי בהרבה תחומי חיים. וכמו בשיר, אני מקווה שלא חשוב כלל מה יבוא - אני כבר אסתדר איתו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
אני יודעת שזה לא ליום הולדת, אבל נעשה כאילו זה כן 
כינוי: