בקצה השמים, כמו חלום.

סיפורי הגן שלי אינסופיים, אני מקבלת ונותנת שם כל כך הרבה אהבה שאני חייבת להוציא איכשהו, כדי שאצליח להכיל. לחברה הכי טובה שלי (שבאיזשהו קטע התגייסה ומתחילה מחר לשרת ביחידה שלה) אני מחקה את המתוקים הקטנים האלה, על שלל פגמיהם וקסמיהם. הם מצחיקים וחכמים ונהדרים ומכמירי-לב, לפעמים, והיום נרשמה התקרבות מפתיעה מצד א', שפנה אליי הרבה, דיבר איתי והתרפק עליי. הייתה פעם אחת שהוא בא לחבק אותי, שזה בד"כ לא קורה כך, בפשטות, בד"כ הוא מסווה את הבקשה למגע במשחקים כאלה ואחרים כמו "האצבעות שלי הן עכביש שמטפס עלייך", וכ"כ התרגשתי שאמרתי לו: "א', אתה מחבק אותי? איזה כיף לי!", עם חיוך גדול, ומיד אחרי שאמרתי את זה, השרמנטי אמר "גם אני רוצה לחבק אותך. אבל חיבוק חזק", וברור שגם אותו חיבקתי ממש חזק, ואחר כך שוב. ומאוחר יותר הסתכלתי איתו (עם השרמנטי) באטלס שהוא מאוד אוהב, והייתה בו רשימה של כל המדינות בעולם, כולל דגלים, וכל פעם הקראתי לו שם של מדינה אחרת שהוא בחר, ואמרנו את השמות הזרים והמוזרים ביחד וצחקנו מהם. זה היה כיף נורא. לנסיכה יש לפעמים קטעים שקורעים אותנו מצחוק, אבל באמת שהיא ילדה פשוט מהממת, חכמה ורגישה וטובת לב. בארוחת הבוקר היא חולקת עם הילדים את האוכל שלה, עד שבקושי נשאר לה מה לאכול. וכשילד בוכה או עצוב היא יודעת לנחם, ולאט לאט גם ההתפרצויות והצעקות פוחתות והיא מבטאת את עצמה יותר במילים. ומוגלי השובב הזה, עם הגומה בלחי הימנית ששובה את ליבי בכל פעם מחדש, שמסתכל עליי כשאני מחקה את מלמוליו, שצוחק כל כך ומבקש עוד כשאני מדגדגת אותו, ששר איתי כשאני מקפיצה אותו על כדור הפיזיו, שמחקה את התנועות בשירים של המפגש, ואני גאה בו כל כך על כל זה. ופיצקי, הכי קטן בגן, הכי מתוק ויפהפה. אני עושה את כל מה שאני יודעת כדי לגרום לו ליצור איתי קשר עין; מדגדגת, מגלגלת, מנערת את ידיו, לוחצת על גפיו. ואז, פתאום, יוצא חיוך גדול וחושף שיניים, או צחוק מתגלגל, או מבט חודר, מהפיצקולין הזה. ואני כל כך מאושרת. כי כמה שהוא בתפקוד נמוך, כמה שהוא "לא מבין", כמה שחסרות לו כ"כ הרבה מיומנויות בסיסיות - הוא ילד קטן, שזקוק לאהבה ולחום ולחיוכים. ונכון שסביר להניח שהוא לעולם לא יחזיר לי נשיקות; לעולם לא יגיד את שמי. אבל זה לא משנה. כי הוא פיצקי, והוא עולם ומלואו, ואני עושה ואעשה את כל שביכולתי כדי לשפר, ולו במעט, את איכות חייו.
באמת שלא היה לי מושג למה אני נכנסת כשהתחלתי את השירות הלאומי. ואני לא מסוגלת להסביר בכלל כמה אני שמחה שניתנה לי ההזדמנות הזו, לגלות כל כך הרבה על עצמי. 

לא יודעת להסביר אפילו למה אני כ"כ אוהבת את השיר הזה. הוא מזכיר לי ילדות, ותמימות, וה-ר' המתגלגלת של חווה מזכירה לי שנים רחוקות, לפני שנולדתי.

"אך אינני יכול להיות 
לא פרפר, לא ענן, לא קוסם 
אני רק יושב וחולם חלומות 
וחולם, וחולם, וחולם..."