בקצה השמים, כמו חלום.

אז חופש. ארבעה ימים, וכצפוי, אני מתחרפנת. ניסיתי להבין למה, והגעתי למסקנה שזה בגלל שכשיש לי חופש, אני מרגישה נורא לא חיונית - סדר היום שלי עצל וריקני, אני לא ממש עושה כלום ואני לא מרגישה שמישהו צריך אותי. העובדה הזו צורמת עוד יותר לאור העובדה שבגן זה ההפך המוחלט - אני מאוד פעילה וחיונית, אני עושה המון דברים וצריכים אותי שם. דיברתי היום עם הפסיכו' שלי (כפרעליה) על זה, ותכלס, אנחנו עובדות על זה מאז שאני אצלה - איך להרגיש טוב עם עצמי גם אם אני לא פעילה מהבחינה הפרקטית. איך החופש יכול להיות בשבילי באמת חופש, מרגיע ומיטיב, ולא ריק מעיק (היי, חרוז) כמו עכשיו. אז כן, עובדים על זה, אבל כל מה שהיא אמרה לי לא הצליח באמת לנחם אותי, ודמעתי די הרבה. החופש גם מציף איתו את תחושות הבדידות שלי, שהן מאוד קשות וכואבות. יש את זה שמעבר לים (זש"ל), שיצא לנו לדבר הרבה לאחרונה, ודווקא זה שכל כך כיף ונעים לי לדבר איתו, זה שזה מרגיש כ"כ נכון וטבעי - גורם ליותר בדידות. למה? כי הוא רחוק, רחוק מאוד, והקירבה הרחוקה הזו מתסכלת מאוד. אגב, למרות שזה קשר וירטואלי, זש"ל יודע המון עליי, וגם אני עליו. יש גם חלקים מיניים, שמאוד נעימים לי וטובים לי, אבל זה פשוט חלק מהקשר, ולא מרכזו. הוא טוב לי גם כי אני מרגישה שהוא מצליח להעצים אותי - בגלל שזה וירטואלי, אני מרגישה לגמרי בנוח להיות עצמי לחלוטין (שהרי ידוע שאני מפחדת מהאמיתי ומהמוחשי), והוא סופג הכל ומעריך כל שיתוף, וגם מחזיר לי, כמו מראה, את כל הדברים הטובים שהוא רואה בי, וזה ממש מקסים מצידו. ואני רק תוהה למה אין לי את זה, בדיוק את זה, רק קרוב ונגיש.

הכרתי את הבחורה שנהרגה בתאונת הרפטינג בפרו. היא למדה שכבה או שתיים מעליי, ולפני איזה חמש שנים היינו באותה התנדבות, אפילו יצא לנו להדריך כמה פעמים ביחד. לא הכרנו לעומק, אבל אני זוכרת בחורה מצחיקה, שנונה, שטותניקית מצד אחד אבל רצינית ועמוקה מהצד השני. אחת כזאת שמקסימה את כל מי שפוגש אותה, נו. היה איזה יום כיפור אחד שנתקלנו אחת בשנייה ברחוב, והיא צחקה עליי כי לא זיהיתי אותה בשנייה הראשונה. ולי היה רק חיוך נבוך ומבוייש מול הבחורה המרשימה הזו. אנחנו חברות בפייסבוק, ובזמן האחרון עקבתי אחרי התמונות שהיא העלתה מהטיול שלה, בכולן מחייכת ושמחה, ג'דאית אמיתית, ונראה כאילו עושה את הכיף של החיים שלה. וחשבתי - איזה כיף לה, שרק תמשיך ותבלה ככה. ואז הכל נקטע. חבל לי שלא הכרנו יותר. אני לא חושבת שאי פעם אצליח להבין איך חיים יכולים להסתיים בגיל 22.

מי שלא חובב סיפורים חסרי פואנטה - רצוי שידלג. אחרי הפסיכו' התעטפתי כרגיל במשקפי השמש הכהים שלי, שמשמשים גם כמשקפי ראייה, והלכתי לתחנה. חיכה שם בחור ממש חמוד, מניחה שבתחילת שנות ה-20 שלו, מתאים ללוק של אחד שחזר מטיול - ג'ינס קרועים עד הברך, שרשרת מוזרה, שיער שטני קצת מדובלל (במאמר מוסגר: קצת מפתיעה אותי לאחרונה המשיכה שלי לבעלי שיער בהיר, כי זה בד"כ ממש לא ככה). טוב. הגיע אוטובוס ועוד אוטובוס, על אף אחד הוא לא עלה. ואז הגיע הקו שלי, וגם הוא עלה. הממ. ישבתי די במאחורה של האוטובוס, והוא ישב ברביעיית מושבים בטור השני, עם הפנים נגד כיוון הנסיעה. הגנבתי אליו מבטים (שהסוו היטב בעזרת משקפי השמש, כמובן), והוא עדיין היה חמוד. הייתה לו בטנונת קטנה, לא משהו רציני, איזה 5 ק"ג שצריך להוריד, כמו כמוני כזה (חה, לא יקרה בחיים). הוא לא שמע מוסיקה ולא עשה כלום, ודווקא אהבתי את זה. מדי פעם מבטינו הצטלבו (הו), אבל יש סיכוי רב שזה בזכות הגופייה האדומה שלבשתי, שעושה לי מחשוף לא מאוד חושפני אבל יפה ומכובד (פחות הו). ברביעיית המושבים שלפניי ישבו שתי בחורות צעירות, שלפי דיבוריהן המתלהבים, הנחתי שהן בוגרות תיכון שהתגייסו לפני יומיים בערך. ראיתי אותו מסתכל גם עליהן, אבל מי מאשים אותו - גם אני הסתכלתי, הן נראו ממש טוב. כשאחת מהן (היותר סקסית מבין השתיים) ירדה, הבחור ואני בהחלט בחנו את צידה האחורי, שבאופן לא מאוד מפתיע לא היה מכוסה ביותר מדי בד. ואז, כמובן, התחילו הניחושים - איפה הוא יירד? די חשבתי שבסמינר הקיבוצים, כי מתאים לו להיות איש רוח/חינוך. אבל לא. אח"כ הנחתי שהוא יירד באוניברסיטה, הממ, סטודנט, זן משובח. אבל גם לא! אח"כ הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שהוא יירד בתחנה שלי ואז נחיה יחד לנצח. אבל לא, למה שזה יקרה. החוצפן העז להישאר באוטובוס אחרי שירדתי. חוצפן חתיך שכמוהו. הסוף. לא הובטחה לכם פואנטה, זוכרים?

עברתי לא מזמן ליד הגן שליד הבית שלי, וראיתי שהסוכה שלהם נהרסה. זה היה עצוב וישר גרם לי לחשוב על הסוכה שבגן שלי - אביו של השרמנטי (שדווקא לא שרמנטי כמוהו, למרבה ההפתעה) הגיע ביום חמישי ובנה לנו סוכה, הילדים ממש התלהבו. זה כמובן גרר גם בעיות, כי כל שתי שניות א' שאל: "הסוכה מוכנה? הסוכה מוכנה?" (כי הבטחנו להם שנלך לראות אותה אחרי שהוא יסיים לבנות), וכל פעם אכזבנו אותו. ברור שהגיע השלב בו הוא התחיל לצרוח: "אני רוצה לראות את הסוכה!!!!", אבל זה היה גם קצת מצחיק, כי הוא אמר סוכה במלעיל. אז מקווה שסוכתינו היקרה נשארה יציבה. מה שמביא אותי לנושא הבא-

חידה: מתי אני אוהבת גשם?

תשובה: כשאני לא נמצאת בחוץ.

אתמול הלכתי לפגוש חברה, ירדתי מהאוטובוס והתחיל לטפטף עליי גשם. אוהבי החורף למיניהם יגידו - אוי נו, באמת, זה רק טיפות קטנות! אבל אתם לא מבינים שזה הכי מעצבן?! טיפות קטנות, אקראיות ורשעות שניתזות עליי! בלע. שונאת גשם. כאילו, אני סבבה איתו, אבל רק כשיש מעליי קורת גג. או במילים אחרות: אני מתה על גשם, אבל רק כשהוא לא בא איתי במגע. לעולם. ממש גשם מטריד מינית.

יאי, בשבוע הבא אני הולכת עם אמא ליומיים לפסטיבל הסרטים בחיפה  נלון במלון הידוע "סבא וסבתא", ויהיה כיף. בהתחלה בחרנו חמישה סרטים, ואז פסלנו שניים שפחות אהבנו, ונסגרנו על שלושה - אחד ביום הראשון, שניים ביום השני. בחרנו סרטים זרים ואקזוטיים שלא יגיעו לאקרנים בארץ (היו עוד סרטים שרצינו לראות, אבל פסלנו אותם כי בדקנו ומצאנו שהם יציגו בקרוב בקולנוע) - אחד קובני, אחד פולני ואחד גרמני. נכון נשמע איכותי? ;) אמא שלי אוהבת קולנוע מושבעת, ויש סיפור מפורסם על זה שכנערה היא הייתה עושה מלא בייביסיטר, ועם הכסף שהרוויחה הלכה לצפות במלא סרטים בסינמטק. הכי חמודה. אני מעדיפה תיאטרון על קולנוע, אבל גם אוהבת קולנוע (זה יותר זול, ואין לי בעיה להיגרר לסרטים איכותיים, או לסרטים בכלל. או סתם להיגרר). אמא אמרה שבערב יש שם מופעים בחינם ודוכנים ואווירת פסטיבל כזאת, אז מחכה לזה. וגם נלך לבריכה עם סבא שלי. ווהו! :) מוזמנים להגיד לי היי אם תראו אותי. סתם, גם אם תראו אותי לא תדעו שזהו אני, כי אתם לא יודעים איך אני נראית. אכלתם אותה!

אחד השירים שאני הכי אוהבת בעולם, מתוך אחד האלבומים שאני הכי אוהבת בעולם.