השגרה שלי בגן מלאה במיליון רגעים קטנים, חמודים ומקסימים שזר לא יבין. הילדים אומרים דברים קורעים מצחוק אבל גם מרגשים וחכמים, וזה הכי כיף בעולם. הנה כמה אפיזודות מהזמן האחרון, שמוקדשות לאנשים הקטנים שממלאים אותי בכ"כ הרבה טוב:
- אוכלים ארוחת בוקר. השרמנטי: (בלי שום קשר לחיים) מה שהיה היה. אני: צודק. משפט חכם. השרמנטי: הימים הארוכים... (פאוזה של תוגה) העצובים. אני: *נקרעת מצחוק* כן, הילד מצטט שמות שירים של אריק איינשטיין. משיחה מאוחרת יותר עם הגננת (השנייה, לא טולה) הסתבר שהוא ניחן בטעם מוזיקלי משובח במיוחד, ושאבא שלו שואל אותו בנסיעות: "פורטיס או אריק איינשטיין?" וכאלה, ונותן לו לבחור. הקלינאית תקשורת סיפרה לנו היום שבאבחון שהיא עשתה לו, יצא שהרמה השפתית שלו היא של ילד בן 6 (והוא הרי בן 4). זה שימח אותי ברמות אחרות.
- ככל שעובר הזמן אני מתאהבת בנסיכה יותר ויותר. כאילו שאפשר אחרת בכלל. היא טום-בוי-גירלי כזאת: אוהבת לטפס (אבל מתה מפחד), נוסעת מהר בבימבות (יה בייבה) ולא עושה חשבון לאף אחד; מצד שני, היא חולה על הצמות שלה, רגישה להרבה הפרעות חיצוניות (למרות שזה בהקשר לאוטיזם שלה) ומכורה לחרוזים/בתי בובות/תכשיטים וכו'. בכל פעם שמתוכננת לי איתה למידה, אני מכינה אותה כמה דקות קודם, ואומרת לה שעוד מעט נלך לשחק ביחד. בכל פעם שאני אומרת לה את זה היא ממש מחייכת, ואומרת: "כן! יופי!". ומדובר בילדה הכי לא חנפנית בעולם, שממש מראה את הרגשות האמיתיים שלה. ואז, כשאני מזמינה אותה לשחק איתי, היא נענית בשמחה ובהתלהבות, ובפעם האחרונה היא אמרה: "כן! נלך לשחק! בואי נדלג לחדר!" ובאמת דילגנו לחדר חוץ מזה, אני ממש אוהבת לשחק איתה. היא ממש משתפת פעולה, יצירתית ומקסימה.
- עם א', הילד עם בעיות ההתנהגות, זה סיפור אחר לחלוטין. הלמידות שלנו הן בכלל לא למידות, כי אני לא עובדת כלל על המטרות שלו - אלא המטרה המרכזית בהן היא שהוא ישתף איתי פעולה. בגלל זה אנחנו עושים רק דברים שהוא אוהב מאוד (וגם לזה הוא לא תמיד מסכים). המטרה היא שאחרי שהקשר בינינו יתחזק, אני אוכל לשלב בלמידות גם מטרות אמיתיות. כל פעם שאנחנו משובצים ביחד, אין לי מושג איך יהיה, כי הוא מאוד לא צפוי. לפעמים הוא בכלל לא מסכים לבוא איתי לחדר. היום פיתיתי אותו בעזרת ספר שהוא נורא אוהב (עם מלא אגדות). קראנו שני סיפורים על הפוף, ואז שיחקנו בפינת מטבח קטנה על השטיח, ובסוף שיחקנו (מיוזמתו!) במשחק קופסה ליד השולחן. זה ממש עבד והיה מוצלח בטירוף, והקטע הוא שאני יודעת שאם הייתי בוחרת להתחיל מישיבה ליד השולחן - הייתי מאבדת אותו מאוד מהר. אז אני שמחה שזה היה כמו שזה היה אני שונאת את זה שאני מגדירה אותו כאן כ"הילד עם בעיות ההתנהגות" כי הוא באמת כ"כ הרבה יותר מזה - הוא חכם ומקסים ורגיש. ולראיה: - משחקים בפינת מטבח. אני רוצה לימון והוא לא מסכים לתת לי. אני: אבל אני מאוד רוצה את הלימון הזה! *עושה פרצוף עצוב*
א': את בוכה? אני: *עושה כאילו אני בוכה*
א' נותן לי נשיקה קסומה על הלחי. וגם את הלימון ועוד אחד: - מוגלי בוכה. א': אני מאוד רוצה להרגיע אותו. אני: איך תעשה את זה? א': אממ... אני אביא לו מים! *מביא לו מים. מוגלי הודף אותם* א': (ברצינות) הוא לא רוצה מים. אני: נכון. א': אז אני אביא לו... יש לי רעיון! *הולך ומביא ספר עם מלא ציורים* א': מוגלי, קח. זה ספר עם המון ציורים מקסימים!
ביום שבת בערב, בדרך לפגוש את י', היה לי איזשהו קטע. באתי לתחנת אוטובוס, וישבה שם ילדה בת 12-13 בערך, והתיישבתי לידה. משהו כמו דקה אחרי שהגעתי, באו לתחנה אמא וילד. היה ברור שלילד יש מוגבלות כלשהי, לדעתי זה היה פיגור שכלי. מיד קמתי כדי לתת להם לשבת, והילדה שישבה לידי לא זזה ורק גלגלה עיניים ונאנחה ברוגז. לא הבנתי מה הקטע, אבל אז הם התחילו לדבר (בעצם די להתווכח), והנחתי שהיא כנראה הבת שלה. הילד היה בן 8-9 לדעתי, הוא היה מאוד חמוד אבל התנהג מוזר: חייך חיוך גדול מדי, עשה קולות ותנועות עם הידיים. מדי פעם הוא ניסה לקום מהספסל ולהסתובב, וחשבתי כמה קשה לאמא הזו (שהייתה דתייה), שנראתה אישה מאוד קשת יום. והבת שלה לא עזרה לה בכלל, להפך: כל הזמן רטנה ואמרה דברים כמו: "אוף, די כבר, שיפסיק כבר, נמאס לי מזה". ברור לי שאי אפשר לשפוט אנשים כאלה, אבל בכל זאת כאב לי הלב. בניגוד אליה, היה נראה שאמא שלו מאוד אוהבת אותו, היא כל הזמן דיברה אליו, צחקה איתו וחיבקה אותו. בכל הזמן שהם ישבו שם חייכתי אליו חיוך רחב ולבבי, והוא חייך אליי בחזרה, והיה ברור שזה מצא חן בעיניו. בשלב מסוים עשיתי לו פרצוף מצחיק, והוא צחק ועשה את הסימן של "עוד" (שהיא ג'סטה מוכרת בחינוך המיוחד). אמא שלו ואחותו ניסו לעצור אותו ואמרו לו "די", אבל כשחייכתי אליו ושאלתי: "אתה רוצה עוד?" בזמן שעשיתי את הסימן, הן גם חייכו, כאילו ראו שאני בסדר, שאני מבינה. לא יודעת, פשוט הרגשתי שהוא בטח מרגיש כ"כ דחוי באופן תמידי בחברה, שרציתי לתת לו את האינטראקציה הכי טובה שיכולה להיות לו עם מישהו שהוא לא מכיר. רוב האנשים נרתעים או נגעלים מבעלי מוגבלויות, בעיקר מוגבלות בולטת ולא-פיזית כזאת כמו לקות שכלית, ואני לא יכולה לתאר לעצמי איך זה לחיות כשזה היחס שאתה מקבל. בדיעבד, חבל לי שלא הרחבתי את התקשורת שנוצרה בינינו, אבל אני יודעת שהמעט שעשיתי גם היה טוב. אני מקווה שיהיה לו טוב.
חדשות טובות (למי שקורא פה באופן קבוע. למי שזו הפעם הראשונה אז מביך, כי לא תבינו מה הקטע): אחרי התכתבות ארוכה עם הגננת לשעבר של דבורה, גיליתי באיזה בי"ס היא לומדת בסוף הסתבר שהיא לומדת בעיר שהרבה יותר קרובה אליי מהעיר שחשבתי שהיא לומדת בה, וזה ממש מעולה. אני מתכננת לבקר אותה ביום רביעי הבא, שזה היום בו אני מסיימת מוקדם. אני מקווה שיהיה בסדר. זה גם בי"ס דתי, אז... לא יודעת.
בשישי בערב הלכתי עם ההורים לסרט "התבגרות". בטח שמעתם עליו, כי היה באזז גדול לגביו בארץ (זה הסרט שצילמו במשך 12 שנים). ממש נהניתי ממנו - הוא אמיתי, נוגע, מקסים ומעורר הזדהות, ופשוט כיף לראות אותו. נכון שהוא ארוך (קרוב לשלוש שעות, כולל הפסקה באמצע), והייתי מקצרת אותו קצת (מה גם שלא אהבתי את הסוף, כי הרגשתי שהוא צריך להסתיים לפני זה), אבל זה עדיין שווה את זה, לדעתי. ובטח עוד מעט הוא יפסיק להציג, אז תראו, קדימה!
הכרתי את הקאבר הזה היום, ומאז די לא הפסקתי לשמוע אותו. גרסת אקפלה לשיר הזה נשמעת הזויה קצת, אבל הביצוע גאוני. וגם המטרה חשובה. נכון שבהתחלה קשה להתנתק מהקונוטציה הראשונית של הטקסט, אבל זה ממש יפה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
חוץ מזה, אני ממש אוהבת לשחק איתה. היא ממש משתפת פעולה, יצירתית ומקסימה.
כינוי: