בקצה השמים, כמו חלום.

העברתי את היום בלהיות חולה. היה מלבב (רק שממש לא). גרון כואב, נוזלים באוזניים, הרגשה כללית מעפנה ביותר. הייתי אצל הרופא, וירוס. כנראה שנדבקתי מאחד הילדים (החשודה המרכזית: הנסיכה, שהרגישה לא טוב בימים האחרונים והתעטשה כל עוד רוחה בה).

וגם, אתמול ביקרתי את דבורה, והיה מאוד... מורכב. מנהלת המועדונית חיכתה לי בשער של ביה"ס, וזה היה יפה מצידה, וכשהלכנו לעבר האולם (שם שהו כל הילדים), הלב שלי דפק חזק. עד הרגע האחרון חששתי שזה לא יקרה. שהיא לא תהיה שם, שזו תהיה הדבורה הלא נכונה, לא יודעת מה. אבל היא הייתה שם. יושבת על כסא של מבוגרים, במכנסיים ורודים עם נקודות לבנות, עם הגב אליי, מסיימת לאכול כריך. ניגשתי אליה, התכופפתי על ברכיי כדי שלא אהיה גבוהה ממנה. "היי, קטנה". חיוך קטן מצידה, ואז חיבוק גדול גדול גדול. ומוחץ. כמו שאני זוכרת. "כמה התגעגעתי אלייך, אהובה". והיפרדות קצרה. ועוד חיוך שובב ומתוק, ונדמה היה שמעולם לא נפרדנו. ומסביבנו חלק מעובדות המועדונית, נרגשות. "תראו כמה דבורה שמחה! איך את משמחת אותה!". ובתוך החיבוק של דבורה אני כמעט שוכחת את כל הילדים שסביבנו, חלק נכים, כולם במצב קשה, מנותקים או יותר מדי מתאמצים להתחבר, וברקע מוזיקה שהולמת בראש, מאלצת להיות שמחים או לפחות להעמיד פנים. חלק רוקדים. דבורה יפה כתמיד. היא מתרגשת ומנפנפת בכפות הידיים שלה. היא לא רוצה לעזוב אותי, וגם אני לא רוצה לעזוב אותה. מדי פעם היא קמה ורצה קצת בחדר, מנפנפת בידיים, אבל כשאני פורשת את ידיי לקראתה היא נקלטת בתוכן. אני מדברת קצת עם נשות הצוות, הן מקסימות אבל ברור שהמקום הזה לא מספיק מקצועי, ואני לא בטוחה כמה הוא יכול לקדם אותה. אבל הן מאוד אוהבות אותה, וזה מנחם אותי קצת. אחת מהן אומרת לי שהיא מתוקה מאוד ורואים שיש לה יכולות ללמוד, ואני שמחה כי היא צודקת. הן אומרות שהיא מאוד אוהבת להתנדנד על הערסל, אני מחייכת, ספרו לי משהו שאני לא יודעת. "יש לה את התקפי הבכי שלה, אבל אנחנו יודעים איך להתמודד איתם". אתם באמת יודעים? אתם יודעים לנחם אותה, להרגיע אותה, להבריח את השדים שלה רחוק רחוק, עד לפעם הבאה? נער אחד נדבק אליי, גם הוא רוצה חיבוק. קשה לי להיות שם, זה הרבה יותר קשה לעיכול כשהם גדולים. כי בילדים יש חן, קסם, אתה יכול לראות בעיני רוחך איך הם ימשיכו להתעצב ולהתפתח. אבל כשהם גדולים, נדמה שהכל כבר אבוד.

כל הזמן ניסיתי להבין אם טוב לה שם, אם היא שמחה, ולא הצלחתי להגיע לתשובה. דבר אחד הטריד אותי: היא לא הוציאה קול. נכון שהיא לא מדברת, אבל בשנה שעברה היא ג'יברשה והוציאה כל מיני קולות, והפעם - כלום. אני לא יודעת אם זה המצב תמיד, או שבגלל שאני הייתי שם היא התנהגה בצורה פחות טבעית. כשביקשתי ממנה לומר את שמי, ראיתי את שפתיה זזות בלחישה כמעט אילמת. כשאמרתי לה שאני נמצאת עכשיו בגן אחר, היא הסתכלה עליי והרגשתי שהיא בכלל לא מבינה מה אני אומרת, וזה העציב אותי מאוד. אחת מהעובדות אמרה שאחיה הגדול ("הוא קופי שלה"), היה אצלה בגן לפני שנים. עכשיו הוא במוסד, זה אותו אחד שנשך אותה כשחזר הביתה לחופשת פסח. לא הייתי שם הרבה זמן, אולי רבע שעה או עשרים דקות, לא הייתי מסוגלת ליותר מזה, עם כל הילדים המסכנים האלה, והעובדות הדתיות המסורות (זה בי"ס דתי). "דבורה, אני אומרת לך ביי-ביי", אמרתי ונפנפתי לה, והיא חייכה ולא עשתה כלום, כאילו היא לא קולטת. לפני שבאתי, חששתי מאיך שתגיב כשתראה אותי. אולי תכעס עליי על שעזבתי אותה? אולי לא תרצה להיות איתי? אבל אז הבנתי: ילדה כזו, שכל כך הרבה דברים בעולם לא מובנים לה, כל כך הרבה דברים הם חידה מוזרה - היא לא יכולה להבין את זה שדברים יכולים להיות אחרת. כלומר, היא לא יודעת שזה שאנשים נעלמים פתאום מחייה זה לא בסדר, אין לה את ההבנה הזאת. ובגלל זה היא גם לא מסוגלת לכעוס או להיעלב ממשהו שהיא לא יכולה להבין. בטח היה לה מוזר שצצתי שם פתאום, כי אני מתקשרת לה לעולם אחר, אבל זה רק עוד דבר מוזר לאוסף. וכשקורה משהו טוב עדיף לתפוס אותו בשתי הידיים. וכשהלכתי משם, אני חושבת שבשבילה זה היה שנעלמתי כלאומת שבאתי. עוד אפיזודה לא ברורה בשגרת יומה. אני מובנת בכלל? אני מרגישה שבכלל לא, אבל אין לי כוח.

איך שיצאתי משם, דמעות עלו בעיניי. חיכיתי עד שאצא מהשער, ואז נתתי לעצמי לפרוץ בבכי. בכיתי על הכל: על דבורה ועל החיים שיהיו לה; על המקום הזה שלא יכול לטפח אותה; עליי שאני לא יכולה לעזור לה; על העולם הקשה והאכזר הזה; על זה שהיא נכנסה לי ללב ולעולם לא תצא ממנו.
בדרך הארוכה הביתה הייתי עצובה ומהורהרת. תקעתי את מבטי בחלון האוטובוס והרגשתי כמו קליפת אדם שנסדקה. לפני שלקחתי את האוטובוס השני עצרתי לאכול במקום נחמד וזול, היה טעים אבל באמצע הארוחה הרגשתי שבעוד שיד אחת אוחזת במזלג, היד השניה קפוצה לאגרוף.
כשחזרתי, אמא עוד לא חזרה מאזכרת אחיה, אז החלפתי כמה מילים עם אבא ושקעתי בכלום. כשהיא חזרה, בכיתי לה קצת. היא אמרה שככה זה, שהעולם אכזר, שיש ילדים כאלה וילדים כאלה, ואמרתי שזה בכלל לא פייר. היא אמרה שמזל שהשנה אני עובדת עם האוטיסטים כי זה יותר קל, ורציתי להחטיף לה סטירה. במקום זה, נתתי לה מבט רושף אש ואמרתי שהיא לא מבינה כלום, שאף ילד לא יוכל להחליף את דבורה, כי אני אוהבת אותה הכי בעולם. אחר כך היא דיברה יותר בסדר. המחשבה על זה שלפחות אני זוכה לעזור לילדים אחרים מנחמת קצת אבל לא ממש.

אבל אני כן שמחה שבאתי לבקר אותה ולא מתחרטת על זה, כי אני מאמינה שבשלב מסוים חוסר הוודאות היה אוכל אותי. ואני גאה בעצמי, גם על זה שלא ויתרתי וכן התאמצתי לאתר אותה (מה שלא היה קל בכלל) ולהגיע לשם, וגם על זה שהתמודדתי עם הסיטואציה עצמה. הביקור אצלה, פלוס החולי הזה עכשיו, קצת מוציאים לי את החשק לחיות, אבל יהיה בסדר. אני מתגברת. (מחר יש לי פסיכו', היא תהיה גאה בי על המשפטים האלה. המחשבה הזו מחייכת אותי)

השיר הזה מרגיע אותי.

This sky where we live"
"is no place to lose your wings