בקצה השמים, כמו חלום.

כבר כמה דקות שאני פשוט בוהה במסך העריכה הריק. לא כתבתי עשרה ימים, וזה מרגיש המון... ואיכשהו קשה לי להתחיל שוב. ימיי בגן שגרתיים באופן הכי נעים ומיטיב שאפשר לדמיין. זה קצת מצחיק, אבל אני מרגישה שהסדר המובנה של היום עוזר לי לא ללכת לאיבוד בדיוק כפי שהוא עוזר לילדים. מפגש בוקר, ארוחת בוקר, חצר, למידות, משחק בגן, הפסקה (בשבילי) על זמן ארוחת צהריים, מנוחת הלוחמים הקטנים, חצר, שוב משחק בגן, ארוחת ארבע ומפגש סיום. הרוטינה קבועה והשינויים, אם יש, הם קלים ביותר. וזה טוב לי. כשאני מגיעה לגן בבוקר אני מסתכלת במערכת השעות, בודקת מתי אני עם כל ילד, ומארגנת לעצמי את הדברים שאני צריכה. היום דיברתי עם אמא וסיפרתי לה בפעם האלף שמוגלי הוא הילד שאני הכי אוהבת בגן, והיא שאלה - הייתכן? בגלל שגם על קסם אני חולה בצורה קיצונית. זה נכון, אבל הסברתי לה שאת קסם הרבה יותר קל לאהוב - הוא באמת קסם, חמוד ונגיש. ואילו מוגלי הוא מאתגר הרבה יותר, קודם כל בגלל קשיי התקשורת. וגם, מוגלי הוא הרבה יותר בררן מקסם בנוגע לאנשים שלהם הוא מראה חיבה, ואין מה לעשות, כשהוא מחפש רק את קרבתי, זה גורם לגאווה. לפעמים הוא מחבק אותי חזק ומכוון את ראשי שיוצמד לכתפו, ומדביק את שפתיי ללחיו כך שאין לי ברירה אלא לתת לו נשיקות, וכשאני זזה הוא מחזיר אותי לאותה פוזיציה - ואני מרגישה איך ליטרלי הלב שלי מתרחב. אנחנו עושים פרצופים ביחד, ומתכרבלים על הפוף, וקופצים על הכדור ועל הטרמפולינה, ומפריחים ביחד בועות (הוא אומר "אועה" בצורה הכי מקסימה בעולם), ושרים שירים, ואני פשוט אוהבת אותו כל כך. והוא מחזיר לי אהבה בדרכו המיוחדת, וכשהוא מתרפק עליי אני מרגישה שהכל יהיה בסדר.

שרתי לילדים את "הגלשן שלי" והם ממש אהבו. קסם עשה מישמש למילים והתחיל לשיר את זה בעצמו, וככה נולדו משפטים מופלאים כמו "לקחנו את האוטו לבת ים" או "זהו סוף החופש, אין כבר עננים". 

אני אצל הקוסמטיקאית, סובלת וחושבת מחשבות שכוללות בעיקר את המילה "זונה", ברקע רדיו על 88FM, מוזיקה טובה. מתחילות פרסומות, אני לא ממש מקשיבה, ופתאום יש פרסומת שנשמעת משהו כמו "9944* - חומדים!", וזה משהו שקסם שר הרבה. הכי חייכתי.

קסם: את בוחרת את הדיסק עם השירים בעברית או באנגלית?

אני: יאללה, אנגלית. איזה שירים יש שם?

קסם: שירים של נורה ג'ונס.

אני: די, אני ממש אוהבת אותה! מי שומע אותה בבית?

קסם: אבא.

אני: מגניב. ומה אמא שומעת?

קסם: חווה אלברשטיין.

(אין לדיאלוג הזה באמת פואנטה. אני סתם חולה עליו. גם על הדיאלוג וגם על הילד שאפשר לו לקרות )

היום הייתה לי למידה עם א', היה ממש טוב והוא ממש שיתף פעולה. טולה אמרה שהיא חושבת שיכולות הציור שלו משקפות את מצב הרוח שלו באותו רגע, והשווינו את הציור שהוא צייר בלמידה איתי - צבעוני ומוקפד, לציור שהוא צייר איתה - בשחור, וממש לא ברור. בעוד א' ואני גוזרים דפים בלמידה, הוא פתאום התחיל לספר לי על איזה "הוא", כשהיה ברור שהוא מדבר על עצמו. זה היה משהו כזה:

א': אמא כעסה אתמול בלילה.

אני: כן? למה היא כעסה?

א': כי הוא היה רע.

אני: מה הוא עשה?

א': דברים רעים. (בטון חולמני, כאילו מספר סיפור מספר) ואז הוא הלך לישון, וישן כל הלילה, עד הבוקר, ובבוקר אמא כבר הייתה שמחה ולא כעסה.

אני: יופי!

א': כן, רק בלילה היא כעסה.

(פאוזה)

א': (בטון רציני) הוא צריך לחפש לעצמו בית אחר.

ושנייה אחרי זה הוא התחיל לדבר על דברים אחרים, ואני לא חזרתי לנושא. הדברים שהוא אמר עשו לי ממש קווץ' בלב, רציתי פשוט לחבק אותו.

הנסיכה מגיעה לגן עם גולגול שמוחזק בקליפס.

הנסיכה: (מצביעה עליי) לך אין קליפס, (מצביעה על אשת צוות אחרת) לך אין קליפס, (כנ"ל) לך אין קליפס, רק לי יש קליפס! ומצידי אתן יכולות לצעוק עד מחר! ()

מאוחר יותר היא הסתובבה בחצר ואמרה מיליון פעמים "אין דברים כאלה". כששאלנו אותה, "מה זאת אומרת? איזה דברים אין?", התשובה הייתה: "כאלה!". כבר אמרתי שאני מאוהבת בה? היא כמו האחות האוטיסטית שמעולם לא הייתה לי! 

בשבוע שעבר הלכתי להתנדב לראשונה בחוג לילדים עם צרכים מיוחדים, והיה ממש נחמד. היו שם ילדים כבדי שמיעה, ילדים עם לקות שכלית, איחור התפתחותי ובעיות רגשיות. לחלק גם היו בעיות מוטוריות קלות. עשינו יצירה חמודה ואח"כ היה שיעור יוגה! זה היה ממש מגניב. היו שתי בנות מתוקות שנצמדו אליי, והמדריכה נראתה ממש בנאדם. זה פעם בשבוע, ואני חושבת שאמשיך ללכת לשם.  זה ממש גרם לי לתהות למה אין בכלל חוגים בגן, ובשיחה עם טולה הסתבר שיש עם זה מלא בעיות... די מבאס. אבל ננסה לשלב תכנים של מוסיקה ותנועה תוך כדי שגרת הגן, במפגשים וכאלה. מקווה שזה באמת יקרה.

ישנתי שעה היום בערב, כי הייתי גמורה, ואני מרגישה שעוד מעט שוב אלך לישון, כי העייפות גוברת עליי. אבל אני אוהבת להיות מותשת בגלל דברים טובים.