בקצה השמים, כמו חלום.

הממ. מוזר שהחודש בקושי כתבתי פה (ויפה שאני כבר מספידה את נובמבר למרות שיש עוד זמן עד שהוא יסתיים). זה פשוט... לא יודעת, עוברים עליי מלא דברים, על חלק אני גם כותבת במחברת היפה שלי שקיבלתי מהחברה-הכי-טובה, אבל רק המחשבה על להעביר אותם לפה עושה לי כאב ראש. ולכתוב על סתם דברים לא קשורים זה לא ממש הכיוון.
 

בכל מקרה, היום היה היום השביעי ברציפות שבכיתי בו! איזה כיף! הבה נמנה:
יום #1 - רביעי - מיד אחרי שיחת סקייפ בלילה עם הנשוי. יש טריגר מסוים ששובר אותי, לא אפרט כרגע. אבל ממזמן לא הרגשתי כ"כ רע.

יום #2 - חמישי - שיחת טלפון עם חברה טובה שרחוקה מאוד כרגע (גם פיזית, אבל בעיקר נפשית) שמציפה המון רגשות.

יום #3 - שישי - בכי אצל הפסיכו', כמיטב המסורת. שיחה שעיקרה הוא הנשוי ועוד דברים רעים שאני מרגישה. היא באמת מקסימה.

יום #4 - שבת - לפנות ערב אני מרגישה זוועה. הבטן שלי כואבת בטירוף. אבל בערב הייתי בהופעת ג'אז עם אמא, וזה כ"כ מופלא, עדיין מריצה קטעים ממנה בראש.
יום #5 - ראשון - שיא הבכי לדעתי. מרגישה לא משהו בגן ויוצאת באמצע היום, בוכה בדרך לאוטובוס, נכנסת למיטה וישנה שבע שעות. קמה ובוכה, מרגישה חלשה מאוד וחרא באופן כללי, לא מסוגלת לקום מהמיטה.

יום #6 - שני - שוב בכי לסירוגין. מתגעגעת ללהרגיש כמו בנאדם. כל קימה קצרה מהמיטה (לשירותים בעיקר) מביאה איתה סחרחורת וחולשה. מחכה שזה ייגמר כבר.

יום #7 - שלישי (זה היום) - בכי קליל בבוקר על רוע מצבי. הולכת עם אמא לרופא, יש לי לחץ דם די נמוך, נשלחת לבדיקות דם. היציאה הזו מהבית (כולל ביקור בקופיקס) סחטה ממני את כל כוחותיי המועטים, צונחת למיטה.
אבל!
מתחילה להרגיש יותר טוב  עדיין מתקשה לעמוד וללכת לאורך זמן, אבל כבר יכולה לשבת ולצאת מהמיטה קצת (אחרי יומיים שהייתי תקועה בה, זה ממש משמעותי בשבילי).

אז מהן בכל זאת נקודות האור בסיפור המעצבן הזה?

• יצא לי לנוח, וכנראה שהייתי זקוקה לזה.
• מטפלים בי ודואגים לי, שזה תמיד נחמד.
• אני מתארת לעצמי שאני חסרה בגן. התכתבתי עם טולה, עדכנתי אותה במה קורה וגם היא קצת עדכנה אותי. בסוף השיחה היא אמרה שמחכים שאחזור
• בגלל שעד לא מזמן היה לי קשה לקרוא/להיות במחשב/אפילו לצפות בטלוויזיה, יצא שהקשבתי המון למוסיקה. גם לרדיו פרדייז, שם גיליתי עוד שירים מהממים, וגם לתחנות רדיו ישראליות. אתמול, נגיד, היה ב88FM ספיישל כוכבות, ושמו שירים ששרו מישל פייפר, סקרלט ג'והנסון, מרלין מונרו וכו'. זה היה מהמם!
• היו אמורים לעקור לי שן מחר, והעקירה נדחתה! ווהו!
 

הרבה מחשבות על הגברים שבחיי, הוירטואליים ביותר - הנשוי וזש"ל (זה שמעבר לים. תעקבו! כולה כתבתי את הכינוי הזה לפני יותר מחודש). זה קצת מצחיק, כי הראשון מאוד קרוב אליי פיזית אבל לעולם לא אסכים להיפגש איתו, והשני רחוק ממני מאוד פיזית, ורק תנו לי להיפגש איתו. אני באמת ממש מחבבת אותו, אבל למה הוא חייב לגור ביבשת אחרת  למרות ששנינו חושבים שגם אם הוא היה גר בארץ זה לא היה ממש קל, בין היתר בגלל פער הגילאים והכל (9 שנים). אבל זה בעיקר המרחק שמתסכל. בעוד קצת יותר מחודשיים הוא מגיע לביקור בארץ, ושנינו מאוד רוצים להיפגש... מקווה שזה באמת ייצא לפועל ויהיה כיף.
והנשוי... טוב, זה סיפור שונה לחלוטין. גם מתסכל וכואב, אבל בצורה אחרת לגמרי. כי הוא פחות או יותר קורא אותי, ויודע מי אני. ואני קוראת אותו מצוין, הוא אמר שאני "מצאתי את הדרך אליו", וזה די מדויק. זה כל הזמן רגשות מעורבים, כל הזמן. והרבה פעמים אין לי כוח לזה, ואני לוקחת מרחק, ואז מתקרבת שוב. ואז שוב אינטנסיביות ופיצוץ. ושוב מרחק. ושוב אחד מאיתנו חוזר. אני תוהה מתי זה ייגמר. אולי כשיהיה לי מישהו אמיתי.
אגב מישהו אמיתי - פתחתי מחדש את הפרופיל שלי באחד מאתרי ההיכרויות, משום מה. אני חושבת שאני פוחדת מדי מזה שיצא משהו משם, אבל אני פשוט אוהבת להרגיש מחוזרת. זה רע? זה לא נראה לי רע. אבל התחושה היא שאני מסתובבת סביב עצמי במעגלים, מנסה כל מיני דרכים כדי לקבל קירבה, חום, אהבה, אבל מוצאת רק קשרים מקולקלים שלא מספקים אותי.

 
הו, סטיבי וונדר... תמיד מעודד אותי