בקצה השמים, כמו חלום.

הממ. עוד סופ"ש מאחוריי. היה סביר ברובו, וממש טוב בסופו. בסוף החברה-הכי-טובה לא סגרה שבת, אז נפגשנו והיה כיף ומצחיק, ורק אחרי זה הבנתי שזו הפעם האחרונה שאראה אותה עד אחרי שאחזור מחו"ל, כי את השבת הבאה היא כן תסגור. י' נסע לסופ"ש עם החבר שלו לכבוד יום ההולדת של החבר, הוא כזה משקיען ומתוק. הוא חסר לי קצת בסופ"ש הזה. שאר השבת הייתה עצלה ומנומנמת, וזה היה לי חצי בסדר וחצי לא. לא יודעת להסביר. ובערב הלכתי לפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא, ממש כפי שסיפרתי בפוסט הקודם, והיה נהדר. היו איזה מיליון אנשים, והאווירה הייתה נורא סוציאלית, מה שגרם לי כמובן להרגיש מאוד לא סוציאלית, כי באתי לבד. היו רגעים שהרגשתי שכל ה"ביחד" הזה מסביבי כמעט מציף אותי. את רוב ההצגות או ממש אהבתי או סתם אהבתי, בכולן היו לא מעט הברקות מבחינת הבימוי, וזה היה ממש מגניב. יש משהו בדברים קצרים שגורם להם להיות קולעים ומדויקים. או לפחות אמור. אז ממש נהניתי.

מחר אני נוסעת לרופאה שלי (של הדלקת פרקים), ועקב כך לא אגיע לגן, כי זה ממש באמצע היום. הפסיכו' שאלה אותי איך אני עם זה, ואמרתי שזה תמיד מלווה ברגשות מעורבים. ושעכשיו ספיציפית אני לא מרגישה שיש לי ממש למה לקוות או לצפות. אבל שמצד שני, אני לא מרגישה שאני יכולה להפסיק לקוות שהמצב ישתפר, כי זה אומר לוותר וזה משהו שלא אעשה בחיים. אמרתי לה גם שיש לי רגשות אשמה על זה שאני מתבאסת ומתוסכלת מהמחלה שלי, כי יש אנשים (אפילו כאלה שחולים ממש באותה מחלה) במצב כ"כ הרבה יותר גרוע משלי. היא אמרה שזה ממש לא פייר כלפי עצמי שאני מרגישה ככה. ואני יודעת שהיא צודקת, אבל לא מצליחה להרגיש את זה. אז זה מבאס.
אז מחר מתוכנן יום קסום שכולל: לבקר בגן של שנה שעברה, לבקר אצל הרופאה שלי, לקנות עם אמא קצת דברים שאני צריכה, ובערב בייביסיטר. יחסית ליום חופש מהגן, הוא די עמוס. מקווה שהכל יעבור בסדר.

פינת החלומות ההזויים:
אני במקלחת עם נ', אנחנו מתמזמזים (נורמלי לחלוטין), אבל אני בכלל לא מרגישה שעומד לו (הממ), ואז מסתכלת למטה ורואה שאין לו איבר מין! חולה על איך שהמוח שלי תירגם את העובדה שהוא הומו לשפת החלומות. באיזשהו קטע גם ד' אמורה להצטרף אלינו, אבל אני אומרת לה שאני רוצה להיות רק איתו. מה. אני די רגילה לחלומות משונים על נ', זה פשוט קצת השיא. 

פינת החלומות ההזויים (#2):

אני נמצאת בחוג לילדים עם צרכים מיוחדים בו אני מתנדבת במציאות (למרות שבמציאות גם לא הייתי בו כבר פעמיים ברצף. אוף), ופתאום אני רואה את הבוסית הקטנה. זה ממש משמח אותי, אבל היא בקבוצה השנייה ואני לא מצליחה לדבר איתה/להגיע אליה, וזה נורא מבאס אותי. אני רואה גם את דבורה, ושתינו ממש שמחות לראות אחת את השנייה. ואז אני רואה את הפרינססה, שבכלל לא נראית כמו עצמה, אוני רואה שהיא השתפרה בהמון תחומים: במציאות היא הייתה הולכת עם סדים והייתה ממש לא יציבה, ופתאום היא הלכה ממש טוב; והיא גם דיברה הרבה יותר טוב. ממש כיף לי לראות את זה. ואז אני רואה את ההורים שלה (שגם ממש לא נראים כמו עצמם), ומתנהל הדיאלוג הבא:

אני: וואו, הפרינססה נראית נהדר! ואיך היא השתפרה!

ההורים: כן, העברנו אותה לגן אחר וממש עבדו איתה שם... היא ממש פורחת.
ואז אני רואה את מ', הגננת שעבדתי איתה בשנה שעברה (ולא ממש חיבבתי אותה). ומתנהל הדיאלוג הבא:
אני: מ', את לא מבינה! ראיתי עכשיו את הפרינססה, את לא מבינה איך היא השתנתה!

מ': מי?
אני: נו, הפרינססה, משנה שעברה...

מ': לא מוכר לי...
אני: נו, הפרינססה, היא הייתה ממש מפונקת כזאת ומצחיקה.
מ': האמת שאני זוכרת את הילדים ממש בעמעום. כמה היו, 11?

אני: 8! את רצינית? את לא זוכרת את *שמות של ילדים*?

מ': לא, לא ממש.
הייתי ממש בשוק ממנה בחלום. כשהתעוררתי חשבתי על זה שככל שאני נמצאת בגן הנוכחי, אני מגלה כמה הגן של שנה שעברה היה לא מקצועי וכמה זה יכול להיות אחרת. וזה מבאס כמובן.