בקצה השמים, כמו חלום.

אז חזרתי אתמול לפנות בוקר הביתה, אחרי שבועיים בתאילנד. והגעתי למסקנה שאני אף פעם לא יודעת איך לענות על השאלה "איך היה?", שתוקפת את השבים לארץ. כי היה מלא דברים. היה כיף, וטעים, ואינטנסיבי, וקשה, ורגוע, ומנחם, ומשפחתי, ומצחיק, ומלהיב. בסך הכל - היה נהדר. טיילנו הרבה - בצ'אנג מאי ובבנגקוק, ונחנו והסתלבטנו בקוסמוי. קראתי המון ספרים, אכלתי המון פאד-תאי, ראיתי מקומות נפלאים, ונהניתי עם המשפחה שלי. התגעגעתי המון המון לילדים שלי, ועודני... בראשון חוזרת לשגרת הגן המבורכת. קניתי להם בשוק של קוסמוי שמונה שרשראות של חוט שחור עם תליון של פיל, אחת לכל ילד, גם כי אני אוהבת אותם וגם כי יש לי קצת רגשות אשם על ה"נטישה". בטיסה הארוכה חזרה, כתבתי במחברת שלי דברים שאני יודעת/חושבת על ארבעה מהילדים: קסם, מוגלי, הנסיכה ו-א'. והבנתי שאלו הילדים שאני הכי מחוברת אליהם, למרות שכבר ידעתי את זה עמוק בפנים.

 כל כך טוב לי בבית. לא חשבתי שיהיה לי כזה טוב. כאילו, תמיד כיף לחזור הביתה, אבל זה יותר מכיף, זה נפלא. נפלא לי לישון במיטה שלי, להיות במחשב שלי, להיות הפלאפון אחרי שבועיים בלי, להתקלח במקלחת שלי. זו מן תחושת נוחות, ביטחון כזה שאי אפשר לתאר. מקווה שיהיה לי בסדר בסוף השבוע, שאתאושש קצת מהנסיעה ואשוב לגן בכוחות מחודשים. נפגשתי עם החברה-הכי-טובה ולקח לנו זמן להירגע מההתלהבות הגדולה שאחזה בנו. אני כל כך אוהבת אותה. דיברתי עם י' ואצל שנינו יש געגועים עזים, אבל נוכל לקבוע רק ביום ראשון כי רק אז הוא יקבל משמרות מהעבודה. וזהו, מתחילה לחזור הביתה, גם במובן הרגשי. וזה מחייך אותי ונעים לי.

והנה משהו שכתבתי בטיסה הארוכה הביתה. המצב הנפשי: עייפות, געגועים הביתה, אחרי קריאה של כמה ספרים לא ממש רומנטיים, אבל כן עם אהבה:

הייתי רוצה לומר שאני מתגעגעת לזה, אבל האמת שאין לי למה להתגעגע. הנה: עוד לא אהבתי. עוד לא הייתי נארהבת. ונכון שאני צעירה ונכון שיש לי זמן, אבל נדמה כאילו החוסר הזה בלב שלי מתעצם מיום ליום ובקרוב לא יישאר דבר. וזה לא נכון שאני לא אוהבת, כי אני כן. את המשפחה שלי, את הילדים בגן, את החברים שלי; אבל זה לא אותו דבר. לפעמים אני מרגישה שאני מתגעגעת ל-י' [אח של אמא שלי, שהתאבד שנים לפני שנולדתי]. האם אפשר להתגעגע למשהו שמעולם לא היה חלק מחייך? כי בדמיון שלי, הכל קורה: המבט החטוף בהתחלה. המבט הארוך יותר שבא אחריו. החיוך הטבעי שמכווץ את העיניים. הצחוק הנבוך. היד שמונחת בדיוק במקומה. השמים שנראים פתאום יפים מאוד. השירים הנעימים שלא מתנגנים בשום מקום חוץ מבפנים. הנשימה שקצרה מואצת. נדידת המחשבות רחוק. הזמן שנמדד בקוצר רוח. ההקלה. האוויר שממלא את הריאות בחיוניות. האור הזה שקורן על הכל. ועוד מיליון כאלה. ומרוב דמיון אין לי מציאות. וזו הבעיה שלי, או לפחות אחת מהן. וזה נכון שאני קשה עם עצמי, וגורמת לעצמי עוול, כמו שהפסיכו' אומרת. הכל נכון. אבל מה אני רוצה, בסך הכל? שהנשימה תהיה קלה יותר. שלא אפחד כל כך. שאעז להעיז. העולם הוא לא זאב רשע ואני לא כיפה אדומה; אף אחד לא הולך לטרוף אותי, פשוט כי לא אתן לזה לקרות. ואולי אני פשוט מתקשה לוותר על שליטה, כמו רבים מילדי הספקטרום האהובים שלי. כותבת "אולי", כאילו זה לא משהו לגמרי מובן מאליו. החיים לא קורים למי שמפחד מהם, ואפשר לשבת כל החיים בבית ולחכות שהם יתחילו. אני מקווה לא להיות אחת כזו. אני מנסה לא להיות אחת כזו, בכל כוחי, בכל מאודי. אבל החומות שבנפשי, שעמלתי רבות על בנייתן, עומדות איתנות, ואני מרגישה שיש לי רק פטיש אחד קטן כדי למוטט אותן. אבל אולי זה כל העניין: עבודת-נצח עקבית ועיקשת, שמביאה תמורה לאט לאט. גם את רומא לא בנו ביום אחד. יהיה בסדר.

אני אוהבת במיוחד את הסוף.