בקצה השמים, כמו חלום.

מרגיש לי שכבר המון זמן לא כתבתי כאן, למרות שלא באמת - רק שבוע וקצת. ובכל זאת, נראה כאילו חזרתי מתאילנד לפני עידן ועידנים. אני כבר עמוק בתוך השגרה המנחמת שלי, עם הילדים האהובים שלי והרוטינות הקבועות והמלטפות שלי (הקורנפלקס בבוקר; המקלחת אחרי שחוזרת מהגן; בגדי הבית החמימים שלי; הסדרה בטלוויזיה שאני אוהבת; כן, אני לגמרי בן אדם של בית).

 הילדים קיבלו אותי אחרי ההיעדרות הארוכה באהבה רבה. זה התחיל מזה שכשבאתי לגן, היה תלוי על השער שלט ענקי שהיה בו כתוב: "*השם שלי* היקרה, ברוכה השבה. התגעגענו מאוד!", עם מלא ציורים צבעוניים. זה ריגש אותי ברמה אחרת. כשנכנסתי לגן, מסק קפץ ואמר: "היי! חזרת מהמטוס!", וישר דמיינתי איך הוא חושב ששבועיים הייתי במטוס, וזה נורא הצחיק אותי. וקיבלתי הרבה חיבוקים ואהבה, ו"ראית את השלט? קישטנו אותו במיוחד בשבילך"  לכל ילד הבאתי את השרשרת שסיפרתי עליה בפוסט הקודם, ממש שמתי לכל אחד על הצוואר, זה ממש הרגיש כמו איזה טקס עתיק  הם ממש התלהבו ממנה, ושמחתי. רק האפרוח לא רצה לשים אותה, ופצח בזעקות: "לא רוצה פיל!!!". ברור שלא התעקשנו ושמנו לו אותה בתיק. ולמרבה ההפתעה, למחרת הוא הגיע לגן עם השרשרת על צווארו! ממש שמחתי ואמרתי לו: "אפרוח! באת עם השרשרת שהבאתי לך!", והוא ענה בחיוך מאושר: "כן, שרשרת של פיל!". אכן, כל קשר ליום האתמול מקרי בהחלט. אבל למי אכפת 

 מוגלי כמובן לא התייחס אליי כשהגעתי, גם כשבאתי אליו, אבל די ציפיתי לזה, כי גם בימים רגילים הוא לא מתייחס אליי בתחילת היום. המרפאה בעיסוק אמרה לי שהוא היה עצוב יותר כשלא הייתי, ושראו שחסרתי לו, וזה קצת מחץ לי את הלב. בצהריים השכבתי לישון אותו ואת פיצקי (הם היחידים שישנים), ומוגלי כל הזמן ניסה למשוך אותי אליו, קרוב קרוב, כדי שאשכב לידו, וכמעט בכה כשלא הסכמתי, וכשכן הסכמתי-ממש ניסה להיאחז בי, ולא נרדם בכלל. כשסיפרתי את זה לטולה היא אמרה שאולי זה בגלל שרק אז הוא קלט שחזרתי, והוא לא רצה שאלך שוב... אני לא בטוחה שזה זה, אבל בכל מקרה זה היה נוגע ללב. אנחנו עושים לו עכשיו גמילה מלטפס על מקומות גבוהים ולקפוץ מהם (שזה משהו די מסוכן שהוא ממש אוהב לעשות). וזה קשה, כי בכל פעם שהוא עושה את זה צריך להגיד לו "לא" ולהושיב אותו לפסק זמן של 4 דקות, בלי ליצור קשר עין כי זה מחזק אותו. הוא קלט את זה די מהר, ולפעמים הוא עושה את זה בכוונה כדי שנסתכל, וצוחק, אבל לפעמים הוא גם מנסה לברוח ובוכה. אז אני לא ממש מבינה אותו.

עם א', שמעכשיו אקרא לו קיפי (כי הוא פתאום ממש הזכיר לי את קיפי מרחוב סומסום), המצב מאתגר לרוב. זה תלוי באיזה יום יש לו, באיזה מצברוח הוא נמצא... לפעמים מאוד קשה, כי הוא מאוד אלים ומתוסכל. ולפעמים יותר קל, כי הוא גם ילד מקסים. העניין הוא שכשהוא אלים, זה מאוד מפחיד, בגלל שיש לו כוח פיזי גדול שהוא מודע לו. אז אני מוצאת את עצמי חוששת גם לילדים וגם לי עצמי. אני באמת מקווה שנצליח לעזור לו.