בקצה השמים, כמו חלום.

קוראת בפוסטים ישנים שלי מלפני שנה, ולא ממש מבינה מה אני מרגישה. זה לא געגוע, לא כמיהה, לא החמצה, לא כאב. פשוט תערובת לא ברורה של... לא יודעת, נו. אני בוחנת את סגנון הכתיבה שלי, היו לי הרבה פוסטים הרבה יותר פואטיים, זורמים, כלליים, ממה שעכשיו. אני מרגישה שעכשיו אני כותבת לעיתים רחוקות יותר ולכן הפוסטים מהודקים הרבה יותר, מדויקים, קולעים. אני כל הזמן חושבת על כמה שבא לי שוב לכתוב, סיפורים או שירים או השד יודע מה, אבל לא עושה כלום בנידון. זה יותר מעצלות, ואולי בעצם לא. אבל אני חוזרת קצת להתעסק בתיאטרון, ולשחק בהפקה קטנה ולא מקצועית, שזה ממש מגניב. פחות הלשחק, ויותר לעבוד על הצגה, ליצור דינמיקה עם השחקנים האחרים (אחת מהן היא חברה-טובה-לשעבר, אבל זה כבר סיפור אחר) ועם הבמאי, לבנות דמות, לנתח את המחזה, לחשוב ולנסות להבין. אני מקווה שיהיה כיף.
בשילוב של הנסיכה יש שינויים והתאמות, כל הזמן קורים דברים ועולות לי שאלות ותהיות, אבל אני לא שומרת כלום לעצמי ומשתפת את כל העוסקים במלאכה - את טולה, את יולה (כינוי שהמצאתי הרגע - זו הגננת שעובדת במקביל לטולה) ואת שאר אנשי הצוות שעובדים עם הנסיכה. זה נהדר שיש כ"כ הרבה אנשים לשתף ולהתייעץ איתם, וגם לקבל הדרכה מקצועית ולא מתפשרת.
נעים וחמים לי בבית כשהגשם דופק על שמשת החלון (וישר נזכרת בסיפור "המטריה הגדולה של אבא", אנחנו קוראים אותו כל הזמן בגן כי הילדים חולים עליו), אני לבושה טוב והתנור בהפסקה כי לחיי כבר סמוקות. היו לי תוכניות לצאת לרקוד עם י' ועם בן-זוגו, אבל קר וגשום מדי אז ביטלנו. לא נורא. מקווה שתהיה פעם אחרת בקרוב. סיימתי לשתות קפה חם וטעים ואני מרגישה... רגועה. אולי זו המילה. קצת עייפה, כתמיד, אבל שלווה עוטפת אותי, כמו שמיכה רכה. הדאגות והחששות האינסופיות מתקיימות בראשי ללא הפסק, ואני מנסה להזיז אותן הצידה, רק לקצת, לא לחשוב על כלום. פשוט לנשום (משימה לא קלה, כי האף שלי סתום מאוד), ולהיות.

אחד משירי החורף המקסימים ביותר שיש בעברית, לדעתי. היום יולה שמה אותו במפגש הסיום, וכל כך נהניתי להיזכר בו ולשיר אותו.