בקצה השמים, כמו חלום.

דווקא אחרי גל של כאב, ייאוש ופסימיות - שהורמוני המחזור המהוללים החריפו אותו - אני מרגישה טוב. בכיתי מלא אצל הפסיכו', וכשהיא דיברה בזמן שקינחתי את האף בקול רועם מאוד, הייתי צריכה לבקש ממנה שתחזור על המשפט, וזה היה קצת משעשע. וכשיצאתי מהפגישה, השמש לא יצאה, הגשם המשיך ליפול על הארץ ואנשים המשיכו ללכת עטופים במעילים ברחובות הרטובים, נזהרים שהמכוניות לא יהפכו גם אותם לרטובים. ולמרות כל זה, פתאום הרגשתי כמו בשיר שפרסמתי כאן אתמול - ילדה אחת ומטריה אחת, שיצאו בגשם לטיול נחמד. הייתה לי מטריה צבעונית וארוכה, וכמעט שיכולתי להרגיש איך צבעי הפסים שלה נכנסים לי לעיניים וממלאים לי את הלב. פתאום הרגשתי קלה יותר, רגועה יותר, אולי אפילו בטוחה יותר במקום שלי בתוך כל זה. מחשבות מעודדות מהפגישה צפו בראשי בצורה לא-מלחיצה, ואפילו הגשם לא הפריע לי כל כך. בתחנת האוטובוס הצטופפתי עם עוד אנשים עטופים, וזזתי במקומי כדי להתחמם קצת. קר. קר למרות הגופייה, החולצה הארוכה, הסוודר החם, המעיל החם עוד יותר והצעיף. הפה שלי פלט אדים ופתאום ידיד שלח לי הודעה עם בשורה שמאוד שמחתי עליה. אולי אכתוב על זה בהמשך. אז חייכתי קצת לעצמי. ובאוטובוס, הראש על החלון הקר כבר היה פחות כבד, ואני נזכרת בנסיעה הלוך, שהייתה רטובה מדמעות של השמים ושלי גם יחד, והראש שהלם והנפש שדאבה. ועכשיו נשימות עמוקות מהפה (כי האף הנפלא שלי סתום כשמתחשק לו), שלוות. ואני באמת קצת מרגישה שיהיה בסדר.

:)

שמעתי את השיר הזה בפעם הראשונה ברדיו לפני כמה ימים, והתאהבתי מיידית. המלודיה כ"כ נעימה ומרגיעה, והמילים מתאימות לה בצורה פשוט נפלאה. ככה גם הכרתי את האלבום המיוחד הזה של יהודית רביץ ויוני רכטר, "באופן קבוע וחד פעמי", שגרם לי לתהות - למה הוא לא מוכר יותר? הוא פשוט נהדר כל כך.