אני עצובה אז אני מחפשת נחמה
כי זה מה שעושים כשעצובים
אבל הוא לא עוזר
וגם לא היא
וגם לא היא
וגם לא הוא
וזה מרגיש כאילו אין לי אף אחד
בעצם יש לי אותי
ולפעמים זה יותר מדי בשביל לשאת
העין שלי נעצמת ביחד עם הדמעה
ונדמה כאילו הנחמה הולכת ומתרחקת ממני
אבל זה לא נכון
כי המוסיקה זורמת בגלים קצרים
לתוך האוזניים שלי
והעיניים מצטללות
ואני קוראת יצירה-לא-שלי מפעם
שכל מילה בה מדויקת וחודרת
צובטת וננעצת עמוק בתוך הבשר
זה לא מרגיע אבל יוצר הזדהות
כי צרת רבים וכל זה
היא אומרת שם
"אני מתה ללבן על לבן ושחור
אבל המחשבות שלי רצות בטכניקולור"
והאותיות ברורות לי מול העיניים
אבל הרגשות שלי לא
אני רוצה לישון
אבל הבחירה בהיעלמות מייסרת אותי
זה כמו שבאוטובוס
אני עוצמת עיניים כדי שלא יראו אותי
אל תראו אותי
אל תראו אותי
כי גם אני לא יכולה לראות את עצמי
וחלק מהכאב נובע מהעובדה
שמחר הכל יעבור
גם הלבן על לבן והטכניקולור
וליל האתמול יוותר רק כזיכרון
עמום או פחות
ואתמול בלילה חלמתי שאני שוחה בנהר המיסיסיפי
ותהיתי איך הוא נכנס לי לתודעה
כמו אבק דרכים בלתי נראה
ונפש עייפה
אני מרגישה שזה הזמן
לאי ההכרה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: