בקצה השמים, כמו חלום.

• עוד מעט פורים. כשאני חושבת על זה, אני לא ממש אוהבת להתחפש, בעיקר כי זה מצריך יצירתיות והשקעה אם רוצים שזה יהיה באמת מוצלח, אבל איכשהו יצא שעד היום הייתי במסגרות שנהוג להתחפש בהן (תיכון, ושירות בגני ילדים. אפילו בצבא חבשתי כובע מטורף), וכך גם השנה. קסם מפטפט בלי הרף על זה שהוא הולך להתחפש לד"ר אוקטופוס, וכל הזמן הוא אומר שאני ספיידרמן והוא ד"ר אוקטופוס, ואנחנו נלחמים בכאילו. זה משהו כזה:
קסם: יש לי משקפי מגן לבנים!
אני: ואני... יודע לטפס על קירות!

קסם: יש לי שמונה זרועות!

אני: אממ... יוצאים לי קורי עכביש מהידיים?

כן, אני לא ממש טובה בזה. אבל העיקר שהילד מאושר. 
בקיצור, אין לי מושג למה להתחפש. קסם שאל אותי למה אני מתחפשת ואמרתי שאין לי רעיון, אז הוא פשוט הציע לי דמויות מתוך ספיידרמן ובטמן בזו אחר זו. נורא עוזר באמת. 

• קיבלתי החלטה להפסיק להיות בטטת כורסא (בטטת מיטה, ליתר דיוק) ולעשות משהו עם הגוף המנוון שלי. כתוצאה מכך, הלכתי בתחילת השבוע לשיעור ניסיון באיזה מקום של כושר, ולהפתעתי היה נחמד. כאילו, היה קשה ואינטנסיבי, מן הסתם, כי אני לא רגילה לזה, אבל לא ברמה שלא יכולתי לעמוד בה. וזה הרגיש טוב. גם בגלל הפעילות עצמה, וגם בגלל שתמיד כשאני מזיזה את הגוף אני מרגישה כאילו אני מנצחת את הדלקת שלי  מה גם שבגלל הקור הזה קצת כואבות לי האצבעות לפעמים, וזה די מבאס. קיצר, אני הולכת להירשם מחר 

• פיצקי הוא חידה. ילד יפהפה, מתוק ושותק. לפעמים הוא יוצר איתי קשר עין לכמה שניות, ואז מחייך חיוך ענקי, ואני פשוט נמסה מהמתיקות הזאת. כשאני מדגדגת אותו הוא צוחק וגורם לי להיות מוצפת באהבה. לפעמים אני מרגישה שיש לנו מיני-הבנה בלי מילים, כמו כשהוא מסתכל עליי ופולט כמה צלילים, ומושיט לי את הידיים שלו, ואני לוחצת על האצבעות שלו כי זה מרגיע אותו, והוא באמת נרגע קצת ואני מרגישה שהוא בוטח בי יותר, כי הבנתי מה הוא רצה. ברור שיש מיליון פעמים שבהם אנחנו פשוט לא מבינים, ואז הוא מרביץ לראש שלו בתסכול, וזה נוראי. לקח לי הרבה זמן ללמוד להיות קשוחה איתו כשצריך, כי הוא כזה עדין ומתוק, קצת כמו תינוק (והוא בן ארבע). אבל למדתי בסופו של דבר, כי הוא צריך ללמוד מה זה "לא", בלי קשר לזה שהוא ילד מאוד נוח. אני פשוט רוצה שהוא יתקדם ויהיה שמח.

• קשה עם קיפי. קשה מאוד, אפילו. שינוי התוכנית ההתנהגותית שלו (בעקבות דרישה של אמא שלו) מביא להתמודדות ממש לא קלה של הצוות. עד עכשיו חטפתי נשיכה, שריטות, משיכות בשיער, העפת משקפיים, סימנים אדומים, והזרוע עוד נטויה (תרתי משמע). ביום חמישי הוא התחיל להתפרע אז החזקתי לו את הידיים, הוא העיף לי את המשקפיים, החזרתי אותם, המשכתי להחזיק אותו, הוא בעט בי, המשכתי להחזיק אותו, הוא בכה בטירוף ואמר שהוא בקרב איתי ושהוא נלחם בי. יש לו עולם רגשי כ"כ קשה ומורכב. אמרתי לו שאני לא בקרב איתו אבל שאני חייבת להחזיק אותו כדי שלא ירביץ. כ"כ קשה לי לאהוב אותו כשהוא ככה. אני מוצאת את עצמי חרדה לעצמי, חרדה לעובדים האחרים ובעיקר חרדה לילדים, שממש לא אמורים לסבול מזה. אני מקווה בכל מאודי שהמצב הזה ישתנה בקרוב.

• קסם שונא לסדר, ושונא כשאומרים לו מה לעשות. השילוב של השניים יוצר התנגדות מאוד חזקה. וכשאני מכריחה אותו לסדר, כי כולם מסדרים וגם הוא, הוא אומר שהוא לא יהיה חבר שלי יותר ולא ישחק איתי לעולמים. התגובה שלי היא "בסדר". כעבור חמש דקות הוא כבר מתרפק עליי ומפטפט איתי  והוא גם מבקש שאני אהיה זו שמלווה אותו להסעה. עד הכוכבים אני מוכנה ללוות את הילד האהוב הזה.

• השילוב של הנסיכה לא קל, אבל זה לא חדש. לפעמים היא נפלאה שם, לפעמים בולטת וצורמת במוזרותה ובקולניותה. אבל אני שמחה לראות שהקשר בינינו מתחזק, היא הרבה יותר נותנת לי לחבק אותה כשהיא עצובה או מפחדת, הרבה יותר פונה אליי. וזה כיף, כי אני באמת מאוהבת בילדה הזאת. חגגנו לה השבוע יום הולדת, ההורים שלה באו והיא הייתה חצי מוצפת וחצי מאושרת מהסיטואציה. עשינו תחנות של פעילויות שהיא אוהבת כמו איפור פנים ויצירת שרשרת. היא פשוט יצור קסום, אין דברים כאלה. ביום חמישי אמא שלה באה לקחת אותה, דיברה כמה דקות עם טולה ואז הן הלכו. אחרי חצי דקה הן חוזרות, אמא שלה בוכה, מתברר שפרצו לה לאוטו, שברו את החלון ולקחו את התיק עם הפלאפון וכל הדברים. האמא הייתה נסערת מאוד, והנסיכה ממש לא הבינה מה קורה וגם נלחצה מהמצב של אמא שלה. בניסיון להבין, היא התחילה להתעסק בנושא באובססיביות: רגע אחד אומרת שהיא רוצה לצאת החוצה ולראות את החלון השבור, ורגע אחר כך כמעט בוכה שהיא לא רוצה לנסוע באוטו עם חלון שבור. היא חזרה מיליון פעמים על הסיפור, שמהפה שלה נשמע משהו כזה: "בא איש רגזן ורע מאוד, ושבר לנו את החלון של האוטו, וזה עשה את אמא שלי מאוד עצובה". כמעט נשבר לי הלב. איך אמורים להסביר לילד דבר כזה? מי מבין את זה בכלל? אמא שלה התקשרה למשטרה והנסיכה שאלה אותי אם היא מתקשרת לאיש הרע כדי שיבוא לתקן את החלון שהוא שבר.  זה היה סיום עגום ליום מעייף וקשה, בעיקר בגלל קיפי.

• הייתי השבוע בהופעה שסיפרתי עליה בפוסט הזה, עם י' והחבר שלו. זו הייתה הופעה של מוזיקאית אמריקאית בשם צ'מפיין פולטון, שהעלתה מופע מחווה לדיאנה וושינגטון. וטוב, היא הייתה יותר ממהממת. היא ביצעה את כל השירים בכישרון אדיר, שהתבטא גם בשירה וגם בנגינה שלה על הפסנתר. היו שלושה נגנים שליוו אותה (על תופים, קונטרבס וחצוצרה), והחצוצרן היה אבא שלה, מה שהיה ממש חמוד. וכולם היו פשוט מעולים. בקיצור, לגמרי נכבשתי בקסמה, ונהניתי כל כך. זה היה לגמרי אחד מההיילייטים של השבוע שלי. בעצם, של כל התקופה האחרונה.