אני חושבת שאני גאה בעצמי. הוא פנה אליי ולא נלחצתי, לא נסחפתי, לא השפלתי (את עצמי). הייתי רגועה, קרה, ריאלית. לא תוקפת, לא מטיחה, לא פגועה עד עמקי נשמתה (נשמתי). עבר זמן, אולי הקלישאה נכונה והזמן מרפא, כי אני באמת מרגישה בריאה יותר, שלווה אפילו, אפילו מולו. נושמת בקלות מול הסבל, הכאב, המסך, הערפל, הדעיכה. נשאר רק להישאר חזקה. נשאר רק להישאר חזקה. לא ליפול שוב ברשת שאוספת את בדידותי הזועקת ומכילה אותה במתכת שורטת. לא עוד. די, נגמר. אני חיה בהווה ובמציאות, אפיה שיש אנשים עם פנים וגוף ומילים ונפש שמחוברים אחד לשני. אחרי שאמרתי את מה שאמרתי הוא אמר שהוא ניסה בכל מקרה, ולרגע רציתי להתקומם על המשפט הזה, זה כל מה שאני בשבילך, ניסיון, זריקת הפיתיון לים, אבל אז חשבתי, די. די, את כבר לא שם. אין טעם, וזה לא שווה את זה. הטעם נמצא בדברים אחרים, באנשים אחרים. ועם התובנה הזו אני צוללת אל תוך החושך המחבק.
(אתמול הפסיכו' אמרה לי, איך את לא מאמינה שהמצב יכול להשתנות; הרי את בחורה שעשתה שינויים גדולים וטובים בחייה. אמרתי לה שזו הבעיה - אני כן מבינה. וכן מעריכה את עצמי על זה. אבל ההבנה הזו לא גורמת להרגעה עצמית, לא מובילה לזה שארגיש שאני יכולה לעשות שינוי בתחום שהכי מפחיד אותי. אני חושבת שעכשיו, אני כן קצת מרגישה שאני יכולה. וזה מפחיד ושברירי.