בקצה השמים, כמו חלום.
בנימה של חיוך ודמעות. |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2015
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2015
Way to go, girl!
אז... כן. סוף תקופה, אני מניחה. הוא פנה שוב. לבדוק אם עמדתי סופית. "ועדיין, אין סיבה לכתף כל כך קרה". בהיתי במשפט הזה כמה דקות. יכולתי להסביר את עצמי. יכולתי להצטדק. אבל הוא פשוט לא שווה את זה. אני יודעת שהצדק עימי. אני יודעת שלא מגיע לי היחס הזה, שלא מגיעה לי ההתנהגות הזאת, ובטח שלא מגיע לי הגבר האומלל הזה. אני שווה הרבה יותר. והדמעות שבעיניים שלי? הן עוברות מהר מאוד, כמו זיק של עצב מוזר, כמו התאבלות קצרה על משהו שהיה טוב פעם, ונגמר. ואם הוא לא מבין, זה בסדר. זה באמת בסדר. העיקר שאני מבינה, ומרגישה שלמה עם ההחלטות שאני לוקחת (פתאום חשבתי על זה שאפשר להגיד "לקחת החלטה" וגם "לקבל החלטה". מעניין). וזה מצחיק, כי זה מצב שנהגתי להיות בו מאוד פגיעה - שבת בלילה, אחרי שיום שלם לא יצאתי מהבית, אחרי שדמדומי מסך ובדידות תקפו אותי לסירוגין ובמקביל. אבל לא. אני יציבה ואיתנה מולו, כי התחזקתי, על אמת (ג'יז, הפסיכו' תהיה כ"כ גאה).
אז... כן. סוף תקופה, אני מניחה. 
| |
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: