בקצה השמים, כמו חלום.

קיפי הוא ילד בגן שלי. בן 5 וחצי, גדול-מימדים, בלונדיני ומשקפופר. ההתנהגות שלו נעה בין שתי קצוות: הקצה הרך, שבו הוא ילד אינטליגנטי, רגיש, אוהב, אהוב, חם, קשוב, בעל אוצר מילים עשיר, מרוכז ומקסים, והקצה הקשה, שבו הוא ילד עם בעיות התנהגות, אלים מאוד כלפיו וכלפי אחרים, בעל שפה אלימה על גבול הפסיכוטית, צורח ומשתגע. הפער בין שני הקצוות האלו מפליא אותי בכל פעם מחדש. אני אוהבת אותו מאוד, אבל הוא ממש לא קל להתמודדות, וכתבתי על חוויות שליליות איתו כאן כבר כמה פעמים. זאת למרות שנוצר בינינו קשר טוב, הוא אוהב להיות איתי וכו'. אחת הבעיות שהכי מגבילות אותו היא שיש לו אפס דחיית סיפוקים. אם הוא רוצה משהו, הוא חייב לקבל אותו עכשיו ומיד, בלי קשר למציאות הנוכחית. זה יוצר מצבים מאוד קשים שמוציאים ממנו דברים רעים ואלימים.

למה קיפי? בגלל שני הקצוות שהזכרתי; מצד אחד דוקר וקשה, מצד שני חמוד ורך. קיפי.

היום היה בלגן עם קיפי. לא שזה משהו יוצא דופן כל כך, אבל זה קרה. בזמן החצר של הצהריים הוא כל הזמן הרביץ לילדים, אז החלטתי (לפי הנוהל שנקבע כשקורית התנהגות כזאת) לקחת את כל הילדים לחצר הקטנה (זה בעצם המשך של החצר, פשוט מפריד אותה שער שאפשר לסגור). בזאת נפתחה סאגת אלימות של קיפי, כצפוי, שרצה לבוא איתנו לחצר הקטנה (אחרי שקיבל את ההסבר שבגלל שהרביץ, הוא לא יכול להיות עם שאר הילדים). אני החזקתי את קיפי כדי שלא ייכנס לחצר הקטנה, ו-מ' הכניסה דרך השער את כל הילדים. כשעזבתי אותו וניסיתי להיכנס בעצמי, הוא נאבק בי, שרט אותי בחזה והעיף לי את המשקפיים. וכשנכנסתי, הוא טלטל את השער הסגור וצרח. זה היה די נוראי. אח"כ הוא ניסה להביא כל מיני דברים שיעזרו לו להיות גבוה ולטפס על השער. בכל פעם כזאת ניגשתי אליו, אמרתי: "ככה אתה מצפה שאני אכניס אותך לחצר הקטנה?" והחזרתי את הדברים למקום. התגובה שלו הייתה: "אני מפסיק, אני רגוע", תוך כדי שהוא צועק ומרביץ לעצמו בראש. לונג סטורי שורט, הוא הפסיד את הזמן של החצר, ותוך כדי שהילדים נכנסו פנימה הוא שוב הרביץ. שוב תפסתי אותו, הם נכנסו, ואמרתי לו שהוא יכול לנעול נעליים ולהיכנס לגן. הוא נעל נעל אחת ואז נשכב על ארגז החול. נכנסתי ואמרתי ליולה שקיפי בחוץ (זה קורה מלא, אגב, שהוא נשאר בחוץ אחרי שכל הילדים נכנסים), ושלפי הלו"ז יש לנו עכשיו למידה ביחד, ומה לעשות. היא אמרה שאני אצא אליו, אגיד לו שיש לנו זמן ביחד ושאני רוצה לשחק איתו. אם הוא לא בא, פשוט להשאיר אותו שם. יצאתי החוצה, הוא עדיין שכב על ארגז החול. התיישבתי לידו ואז התנהל הדיאלוג הבא:
 

אני: קיפי, יש לנו זמן עכשיו ביחד ואני מאוד רוצה שתבוא לשחק איתי. אתה רוצה לבוא?

קיפי: *שותק. מסתכל עליי* סליחה.

אני: על מה?

קיפי: סליחה על זה שכעסתי עלייך מקודם.

אני: זה בסדר, קיפי.
קיפי: עדיין כואב לך בציצי?
אני: לא, אני בסדר. אני סולחת לך. בוא נשחק יחד.

קיפי: די, נמאס לי.

אני: ממה נמאס לך?

קיפי: אני רוצה להפסיק.

אני: להפסיק את מה?

קיפי: אני רוצה להפסיק את כל הצרות האלה. *שתיקה* אני רוצה להפסיק את הכעס שלי.

אני: אני יודעת, קיפי. זה יפה שאתה אומר את זה. בוא ניכנס לגן.

אחרי שהוא אמר את זה הרגשתי שאני על סף בכי. כמה חוכמה יש בילד הזה, כמה מודעות ורגישות למצב שלו. אני כל כך מקווה שהמצב שלו באמת ישתפר, כי עם כל הקושי של האנשים שעובדים איתו, נראה לי שפשוט ממש קשה להיות הוא. אחרי זה, אגב, באמת נכנסנו לגן ועשינו למידה - בכוונה בחרתי דברים ברמה קושי מאוד קלה, כדי שהוא ישתף איתי פעולה.

(לא באמת חושבת שהפוסט הזה יעניין מישהו, אלא אם כן קורא כאן מישהו שעובד איתי בגן [ובמקרה כזה-היי לך!]. אבל הכתיבה על האירועים עוזרת לי לעבד אותם, אני חושבת)