בקצה השמים, כמו חלום.

היום הבנתי למה אמא שלי חמודה. יש לה חברה שגרה בארה"ב, שבאה כל שנה בערך לביקור, וכשהיא באה היא נוהגת ממש לחלק פקודות לאמא שלי כדי שתעשה בשבילה דברים. אמא שלי מחליקה על זה כי היא אוהבת אותה וזה רק פעם ב-, אבל במקביל מקטרת עליה כל הזמן. אז היום היינו בסופר עם רשימת הקניות שהחברה הכתיבה לאמא שלי, ואמא שמה את כל המצרכים הדרושים בעגלה, אבל אז "אני אביא לה גם עוגיות, שיהיה להם" ו"אני אביא גם במבה לבת שלה, שתשמח", ואז הבנתי. היא יכולה לקטר כמה שהיא רוצה, אבל כשמדובר באנשים שהיא אוהבת, אמא שלי תמיד מחפשת לפנק ולתת, היא נדיבה באהבה ובדברים שעושים טוב. ובגלל זה היא חמודה. אמרתי לה את זה, והיא חייכה ואמרה שאני צודקת. ובכלל, היה לנו יום נחמד כזה של קניות, שגולת הכותרת שלו הייתה חגורות. קרה דבר ממש נחמד שמאז שהתחלתי להתעמל ירדתי קצת במשקל, ורואים את זה על הגוף שלי. אז חלק מהמכנסיים שלי נעשו רפויים קצת, ואז גיליתי שאין לי חגורות. אז קנינו. איכותיות ויפות כאלה. קניתי גם חולצה וחצאית וג'ינס קצר, ועכשיו אני ממש מוכנה לקיץ. רק חסרים הסנדלים הנכונים, שיגרמו לי להרגיש כאילו אני מרחפת בתוך הרצועות. אבל אולי אלו ציפיות מוגזמות מדי מזוג סנדלים.

ובנימה אחרת לגמרי:
סבתא שלי כל כך קטנה כשהיא יושבת על הכורסה בסלון שלנו, קטנה ורזה וכמעט נעלמת. אמא אמרה לי היום בסוד שבזמן הארוחה היא תהתה אם סבתא תשב איתנו גם בליל הסדר הבא. מאישה נמרצת, חיונית ומלאת שמחת חיים, היא הפכה לפחות מהצל של עצמה, גוף חלוש שלובש ז'קט אדום. גם אני אוהבת אדום. סבתא אוהבת את החולצה המכופתרת, הרכה, הכחולה עם הנקודות הלבנות, שבחרתי ללבוש, ואני אוהבת את הז'קט שלה. היא מתאמצת לחייך למרות שקשה ואני לוחצת את ידה בחום, בעוצמה שתהיה מספיק חזקה כדי שתרגיש שאני אוהבת אותה, אבל לא יותר מדי כדי לא לשבור אותה. אל תישברי לנו, סבתא שלי.

הוזמנתי לירושלים וזה נעים, גם אם לא אנצל את ההזמנה בעתיד הקרוב, או בעתיד בכלל. השבוע אני עושה יום כיף עם החברה הכי טובה שלי, תכננו דברים כייפים כמו שתי נערות מתלהבות (שזה בעצם מי שאנחנו) ואני מצפה לזה, זה נחמד קצת לא להתגעגע אליה בזמן שהיא בבית במקום בצבא. והיא פשוט מבינה אותי כמו שאף אחד אחר לא יכול, ונכון שהחברות הזו לא כ"כ ארוכה (שנתיים וחצי, נראה לי?), אבל היא רשת של בדיחות פרטיות, רגעי צחוק ובכי, חיבוקים אינספור, מימיקות מוכרות, מבטים שותקים, הודעות עם מלא סימני קריאה!!!!!!!!, תמונות משעשעות, מילים אוהבות. היא הכי הכי שיש, הכי בעולם.

י' היה עצוב כשנפגשנו אתמול, הוא עצוב הרבה לאחרונה ואני מנסה לעודד אותו אבל זה קשה כשהמצב כל כך מייאש. אבל באמצע הפגישה, כשהאלכוהול כבר חגג בתוך הבטנות (בטנים? בטנות?) שלנו וצחקנו כל כך, הוא אמר שעכשיו הוא כבר פחות עצוב, וזה שימח אותי. אנחנו נפגשים גם מחר וכנראה שנשבור את שיא-הפגישות-בטווח-קצר שלנו (שיא עלוב של פעם בכמה שבועות. אנחנו בקושי מתראים). מקווה שנמצא ספרים משומשים שיעשו לנו טוב על הלב. וגם אם לא, לא נורא, אני עדיין זוכה להיות עם מישהו שאני אוהבת.

החופש עובר בקצב הנכון, וכשזה נוגע למשימות שהעזתי להציב לעצמי, אני שאפתנית אבל גם ריאלית. וזה טוב. ונחמד לי לקבל איחולי בוקר טוב ולילה טוב ונשיקות בוואטסאפ, אבל זה קשר שהוא כמו דמדומים של קירבה, אור שמש חם אבל לא יציב. נראה אם זה יעבור את מבחן המציאות, ההרגשה שלי היא שלא, אבל בינתיים נעים להרגיש נחשקת ולדעת שיש אי-שם מישהו שחושב עליי, כמו בשיר. לפעמים אני רוצה לחיות בתוך שיר, או להיות שיר. להיות מורכבת ממילים וממלודיה, מה רע. ושהשילוב שלהם יהיה אני, וזה הכל, עם התחלה וסוף ברורים, ושיא שהוא הפזמון ונחמה שהיא הפזמון החוזר. אבל אני לא שיר, אני אני, וגם את זה אני רוצה להיות לפעמים.

אני אוהבת שירים יפים, שזה חסר משמעות כמו להגיד "אני אוהבת אוכל טעים", ובכל זאת. לא יודעת למה אני מרגישה צורך לכתוב את זה.

* עריכה: רק אחרי יותר מ-9 שעות לאחר כתיבת הפוסט, אני חושבת על זה שהכותרת שנתתי לו מזכירה שם של סרט טורקי מעפן. Oh well.