לפעמים הייתי רוצה להיות כמו האנשים שאוהבים חורף. נגיד אמא שלי, שצוהלת משמחה כמו ילדה בכל פעם שיורד גשם או שקר, ואילו אני רק רוצה לסגור את כל הפתחים ולהתחפר עמוק יותר בתוכי. זה פשוט ש... כשיש עננים בחוץ, אני מרגישה כאילו הם נכנסים לי לנשמה וצובעים אותה באפור כהה. אתמול הלכתי עם אמא לסרט "וויפלאש". רצינו לראות אותו בפסטיבל חיפה אבל לא יצא. היה קשה, קשה מדי ואכזרי מדי. הרגשתי כאילו ראיתי את הצד המכוער של המוסיקה, היצירתיות, הפרפקציוניזם, היחסים המאזוכיסטיים עם הכלי. טיפות הדם שניתזו על התופים... זה היה נורא. אבל המוסיקה. הו, המוסיקה... מוסיקת ג'אז מדהימה, שנוגנה על ידי נגנים מופלאים. התמוגגתי מכל שנייה, וגם אמא, מה שהפתיע אותי לטובה כי היא לא ממש אוהבת ג'אז.
בגן קסום כרגיל. הילדים ממשיכים להמיס את ליבי וזה מרגיש נהדר. היום טולה עשתה מפגש קצר באמצע היום ואמרה לכל ילד עם מי הוא הולך לשחק (אלו הלמידות). אותי היא ציוותה עם מוגלי, ופתאום י' אמר: "טולה, את יודעת שמעולם לא שיחקתי עם מ"ל!", וברור שישר אחרי זה גם קסם קפץ: "גם אני מעולם לא שיחקתי איתה! ואני מאוד רוצה". זה חימם לי נורא את הלב אבל גם תסכל מעט, כי ברור שאין איך להסביר להם שהילדים מחולקים לנשות צוות ואני עובדת רק עם מוגלי, פיצקי, הנסיכה ו-א'... בסוף היום טולה סיפרה לילדים מי שבנוסף למי שבד"כ עובדת ביום שישי (הגננת השנייה וסייעת), עוד מישהי מהצוות תגיע. ישר קסם שאל אותי: "מ"ל, אולי גם את תגיעי מחר?". אמרתי לו שלא, ואז הוא אמר: "אז אני רוצה מחר... אמ, ביום ראשון... לשחק איתך". וליטף לי את הברך. באמת שהוא היצור הכי מהמם בחיים.
אגב א', ממש קשה איתו. כאילו, תמיד, אבל בימים האחרונים יותר. בימי רביעי אני מגיעה מוקדם, וכשהוא הגיע הוא לא הסכים להיכנס לגן, ובכה וצרח... וככה זה נמשך לכל אורך היום. היו הפוגות בהן הוא היה רגוע יותר, אבל באופן כללי הוא היה מאוד אנטי הכל. ואנחנו מאוד רוצים לעזור לו, אבל זה קשה כשהוא נהיה אלים כל כך... טולה חוטפת ממנו על ימין ועל שמאל, השבוע הוא גם נשך אותה וקרע את הצמיד שהיא ענדה. אני איכשהו מצליחה להתחמק מדברים שהן לא שריטות קלות, אבל זה ממש לא קל. גם כי קשה לדעת מתי הוא יתהפך עלייך ויעיף לך כאפה. אבל אני כן מצליחה להתחבר אליו (שזה משהו שממש חששתי ממנו בהתחלה-שלא אצליח); הוא חכם, ורגיש, ומאוד צמא לאהבה, והיו לנו לאחרונה כמה זמני "בונדינג" כאלה שתרמו לקשר שלנו. כשאני באה לגן, הוא קורא בשם שלי בשמחה וזה משמח אותי. אני באמת מקווה שנצליח לעזור לו, כי יש לו כל כך הרבה יכולות.
ומוגלי. אוח, הילד המדהים הזה. לפני כמה ימים סיפרתי למנתחת ההתנהגות שכשהיינו בחצר, ישבתי על הארץ והוא אמר לי "קום!", וכשקמתי, אמר לי "בוא" כדי לקחת אותי לאנשהו. למה זה כ"כ משמח? קודם כל, כי הוא לא מדבר, ויודע להגיד רק מילים בודדות. וגם כשהוא מדבר, זה נעשה בצורה של חיקוי מבוגר. מה שעוד יותר טוב זה שככה אנחנו יכולים להיות בטוחים שהוא מבין את משמעות ההוראות האלו ויודע להשתמש בהן בצורה שקשורה לסיטואציה. וזה מדהים... אחרי שסיפרתי לה, היא אמרה לי: "מ"ל, ברור לך שזה הכל את, נכון?", הרגשתי שאני מסמיקה וניסיתי להסיט את תשומת הלב ממני אל מוגלי. אני מאוד מודעת למשמעות שלי עבורו ולתרומה שלי לתהליך שלו, אבל כשאומרים לי את זה בצורה כ"כ ישירה זה מביך אותי. כמו שהיום, אחת העובדות אמרה לעובדת אחרת בנוכחותי שאני עוד אגיע רחוק, והשנייה הסכימה איתה, וזה היה נחמד אבל... לא יודעת, נו.
בואו נדבר שנייה על קסם (כאילו שזה לא מה שאני עושה בכל הפוסטים האחרונים). הוא פשוט ילד כל כך מתוק, חכם ומצחיק שלפעמים קשה לי להכיל את זה... נגיד:
(זמן ארוחת ארבע. אוכלים כריכים עם ממרחים שונים)
קסם: את אוהבת לאכול כריך עם חלבה?
אני: לא ממש.
י': אני אוהב חלבה! קסם: (אחרי מחשבה קצרה) ואני אוהב את חווה אלברשטיין.
(אסוציאציה קורעת, לא? )
אחת מעובדות הגן: איזה יופי. איזה שיר שלה לדוגמה אתה אוהב? קסם: (אחרי מחשבה) אני אוהב את השיר "ימים רבים עברו מאז".
(מה?)
וגם, היה קטע בחצר שהוא פתאום בא ואמר לי "אינני ראוי". ואני כזה, מה? והוא אמר שוב, "אינני ראוי". אחרי שנחנקתי מצחוק שאלתי אותו מה זה ראוי, והוא אמר: "ראוי זה מישהו שמצביע על הלגו שלו", ברצינות גמורה. שאלתי אותו אם אני ראויה, והוא אמר שלא. באסה לי. הקטע הוא שאחרי כמה ימים, הקראתי לו את הסיפור "הברווזון המכוער" מתוך ספר עם המון אגדות שיש לנו בגן (הוא מת על הסיפור הזה וכל הזמן מבקש אותו), ופתאום קלטתי את השורה "אינני ראוי" - כשהברווזון רואה את הברבורים היפהפיים והם אומרים לו להצטרף אליהם, והוא אומר להם שהוא שונה מהם ולכן לא לא ראוי לשחות איתם.
(זה עוד קטע אצלו, לפעמים הוא משתמש במילים שהוא קולט וממציא להן משמעויות חדשות, והמצחיק הוא שהילדים הכי זורמים איתו. לדוגמה: קסם: י', בנק זה מגלשה.
י': טוב, אז בוא נלך לבנק! )
קסם גם חולה על האטלס שיש לנו בגן, ובמיוחד על רשימת הארצות שמופיעה בסופו. עד לא מזמן הוא כל הזמן ביקש מאיתנו להקריא לו את השמות של המדינות, כי הוא ממש אוהב את המילים המוזרות והזרות האלה. כך, לאט לאט, התגבשה רשימת הארצות המועדפות שלו. ולהלן: יפן, קניה, אלג'יריה, והכוכבת: טורקמניסטן, לא עלינו הוא גם ממש אוהב להרכיב מעין "מיקרופון" מצינורות פלסטיק, ואז לשיר. הלהיט החדש הוא שירים על המדינות, שלרוב מכילות מילים אקראיות ביותר, לפעמים זה נשמע כמו זרם תודעה וזה הכי מצחיק בעולם בערך. לדוגמה, יפן: "זה שיר על יפןןןןן
ביפן לא יודעים לעשות דברים בזמןןןןן הם לא מצליחיםםםםם
לעשות כל מיני דבריםםםם"
באחד הימים קסם אמר שהוא רוצה לשיר לי שיר על יפן. הסכמתי. ואז הדבר הזה קרה:
"בואי הנה, בואי לכאן
אני שולח לך צלילי מכוון...
מיפן!
אחרי שנים של חוסר וודאות!"
ילד שאוהב מוסיקה איכותית, כבר אמרנו?
באיזשהו קטע החברה הכי טובה שלי התגייסה ומשרתת בבסיס סגור. לא מתה על זה בכלל. וחברה טובה אחרת שלי, שהשתחררה זה מכבר, התחילה תוכנית מסוימת שבה היא גם חוזרת רק בסופ"שים. מבאס... לפחות י' השתחרר ואנחנו נפגשים יותר. אבל עדיין לפעמים, כמו הערב, לבד לי. ואני רואה טלוויזיה ומקשיבה למוסיקה וכותבת פוסט וקוראת ספר, ועדיין משהו בפנים לא רגוע. כאילו חסר. ובא לי לכתוב. כאילו, יותר מפוסט. משהו יצירתי... כמו סיפור. או שירים. ליותר מזה אני לא מצפה. אולי הסופ"ש תנוח עליי הרוח, ביחד עם החורף הזה שמתחולל בחוץ. ומחר פסיכו'. מקווה שהיא תסדר לי קצת את הראש, למרות שאני לא מאמינה שזה יקרה. אבל גם זה בסדר.
העברתי את היום בלהיות חולה. היה מלבב (רק שממש לא). גרון כואב, נוזלים באוזניים, הרגשה כללית מעפנה ביותר. הייתי אצל הרופא, וירוס. כנראה שנדבקתי מאחד הילדים (החשודה המרכזית: הנסיכה, שהרגישה לא טוב בימים האחרונים והתעטשה כל עוד רוחה בה).
וגם, אתמול ביקרתי את דבורה, והיה מאוד... מורכב. מנהלת המועדונית חיכתה לי בשער של ביה"ס, וזה היה יפה מצידה, וכשהלכנו לעבר האולם (שם שהו כל הילדים), הלב שלי דפק חזק. עד הרגע האחרון חששתי שזה לא יקרה. שהיא לא תהיה שם, שזו תהיה הדבורה הלא נכונה, לא יודעת מה. אבל היא הייתה שם. יושבת על כסא של מבוגרים, במכנסיים ורודים עם נקודות לבנות, עם הגב אליי, מסיימת לאכול כריך. ניגשתי אליה, התכופפתי על ברכיי כדי שלא אהיה גבוהה ממנה. "היי, קטנה". חיוך קטן מצידה, ואז חיבוק גדול גדול גדול. ומוחץ. כמו שאני זוכרת. "כמה התגעגעתי אלייך, אהובה". והיפרדות קצרה. ועוד חיוך שובב ומתוק, ונדמה היה שמעולם לא נפרדנו. ומסביבנו חלק מעובדות המועדונית, נרגשות. "תראו כמה דבורה שמחה! איך את משמחת אותה!". ובתוך החיבוק של דבורה אני כמעט שוכחת את כל הילדים שסביבנו, חלק נכים, כולם במצב קשה, מנותקים או יותר מדי מתאמצים להתחבר, וברקע מוזיקה שהולמת בראש, מאלצת להיות שמחים או לפחות להעמיד פנים. חלק רוקדים. דבורה יפה כתמיד. היא מתרגשת ומנפנפת בכפות הידיים שלה. היא לא רוצה לעזוב אותי, וגם אני לא רוצה לעזוב אותה. מדי פעם היא קמה ורצה קצת בחדר, מנפנפת בידיים, אבל כשאני פורשת את ידיי לקראתה היא נקלטת בתוכן. אני מדברת קצת עם נשות הצוות, הן מקסימות אבל ברור שהמקום הזה לא מספיק מקצועי, ואני לא בטוחה כמה הוא יכול לקדם אותה. אבל הן מאוד אוהבות אותה, וזה מנחם אותי קצת. אחת מהן אומרת לי שהיא מתוקה מאוד ורואים שיש לה יכולות ללמוד, ואני שמחה כי היא צודקת. הן אומרות שהיא מאוד אוהבת להתנדנד על הערסל, אני מחייכת, ספרו לי משהו שאני לא יודעת. "יש לה את התקפי הבכי שלה, אבל אנחנו יודעים איך להתמודד איתם". אתם באמת יודעים? אתם יודעים לנחם אותה, להרגיע אותה, להבריח את השדים שלה רחוק רחוק, עד לפעם הבאה? נער אחד נדבק אליי, גם הוא רוצה חיבוק. קשה לי להיות שם, זה הרבה יותר קשה לעיכול כשהם גדולים. כי בילדים יש חן, קסם, אתה יכול לראות בעיני רוחך איך הם ימשיכו להתעצב ולהתפתח. אבל כשהם גדולים, נדמה שהכל כבר אבוד.
כל הזמן ניסיתי להבין אם טוב לה שם, אם היא שמחה, ולא הצלחתי להגיע לתשובה. דבר אחד הטריד אותי: היא לא הוציאה קול. נכון שהיא לא מדברת, אבל בשנה שעברה היא ג'יברשה והוציאה כל מיני קולות, והפעם - כלום. אני לא יודעת אם זה המצב תמיד, או שבגלל שאני הייתי שם היא התנהגה בצורה פחות טבעית. כשביקשתי ממנה לומר את שמי, ראיתי את שפתיה זזות בלחישה כמעט אילמת. כשאמרתי לה שאני נמצאת עכשיו בגן אחר, היא הסתכלה עליי והרגשתי שהיא בכלל לא מבינה מה אני אומרת, וזה העציב אותי מאוד. אחת מהעובדות אמרה שאחיה הגדול ("הוא קופי שלה"), היה אצלה בגן לפני שנים. עכשיו הוא במוסד, זה אותו אחד שנשך אותה כשחזר הביתה לחופשת פסח. לא הייתי שם הרבה זמן, אולי רבע שעה או עשרים דקות, לא הייתי מסוגלת ליותר מזה, עם כל הילדים המסכנים האלה, והעובדות הדתיות המסורות (זה בי"ס דתי). "דבורה, אני אומרת לך ביי-ביי", אמרתי ונפנפתי לה, והיא חייכה ולא עשתה כלום, כאילו היא לא קולטת. לפני שבאתי, חששתי מאיך שתגיב כשתראה אותי. אולי תכעס עליי על שעזבתי אותה? אולי לא תרצה להיות איתי? אבל אז הבנתי: ילדה כזו, שכל כך הרבה דברים בעולם לא מובנים לה, כל כך הרבה דברים הם חידה מוזרה - היא לא יכולה להבין את זה שדברים יכולים להיות אחרת. כלומר, היא לא יודעת שזה שאנשים נעלמים פתאום מחייה זה לא בסדר, אין לה את ההבנה הזאת. ובגלל זה היא גם לא מסוגלת לכעוס או להיעלב ממשהו שהיא לא יכולה להבין. בטח היה לה מוזר שצצתי שם פתאום, כי אני מתקשרת לה לעולם אחר, אבל זה רק עוד דבר מוזר לאוסף. וכשקורה משהו טוב עדיף לתפוס אותו בשתי הידיים. וכשהלכתי משם, אני חושבת שבשבילה זה היה שנעלמתי כלאומת שבאתי. עוד אפיזודה לא ברורה בשגרת יומה. אני מובנת בכלל? אני מרגישה שבכלל לא, אבל אין לי כוח.
איך שיצאתי משם, דמעות עלו בעיניי. חיכיתי עד שאצא מהשער, ואז נתתי לעצמי לפרוץ בבכי. בכיתי על הכל: על דבורה ועל החיים שיהיו לה; על המקום הזה שלא יכול לטפח אותה; עליי שאני לא יכולה לעזור לה; על העולם הקשה והאכזר הזה; על זה שהיא נכנסה לי ללב ולעולם לא תצא ממנו. בדרך הארוכה הביתה הייתי עצובה ומהורהרת. תקעתי את מבטי בחלון האוטובוס והרגשתי כמו קליפת אדם שנסדקה. לפני שלקחתי את האוטובוס השני עצרתי לאכול במקום נחמד וזול, היה טעים אבל באמצע הארוחה הרגשתי שבעוד שיד אחת אוחזת במזלג, היד השניה קפוצה לאגרוף. כשחזרתי, אמא עוד לא חזרה מאזכרת אחיה, אז החלפתי כמה מילים עם אבא ושקעתי בכלום. כשהיא חזרה, בכיתי לה קצת. היא אמרה שככה זה, שהעולם אכזר, שיש ילדים כאלה וילדים כאלה, ואמרתי שזה בכלל לא פייר. היא אמרה שמזל שהשנה אני עובדת עם האוטיסטים כי זה יותר קל, ורציתי להחטיף לה סטירה. במקום זה, נתתי לה מבט רושף אש ואמרתי שהיא לא מבינה כלום, שאף ילד לא יוכל להחליף את דבורה, כי אני אוהבת אותה הכי בעולם. אחר כך היא דיברה יותר בסדר. המחשבה על זה שלפחות אני זוכה לעזור לילדים אחרים מנחמת קצת אבל לא ממש.
אבל אני כן שמחה שבאתי לבקר אותה ולא מתחרטת על זה, כי אני מאמינה שבשלב מסוים חוסר הוודאות היה אוכל אותי. ואני גאה בעצמי, גם על זה שלא ויתרתי וכן התאמצתי לאתר אותה (מה שלא היה קל בכלל) ולהגיע לשם, וגם על זה שהתמודדתי עם הסיטואציה עצמה. הביקור אצלה, פלוס החולי הזה עכשיו, קצת מוציאים לי את החשק לחיות, אבל יהיה בסדר. אני מתגברת. (מחר יש לי פסיכו', היא תהיה גאה בי על המשפטים האלה. המחשבה הזו מחייכת אותי)
השיר הזה מרגיע אותי.
This sky where we live" "is no place to lose your wings
- אחד מהלהיטים בגן (שימו לב שהלכתי על השורה השנייה ולא על "קיפוד על הזקן" המיינסטרימית ), למרות שההתלהבות ממנו מעט שכחה כבר. מה שהכי מדהים ומקסים הוא חיקוי התנועות של מוגלי בשיר הזה - שזה ממש לא דבר מובן מאליו בשבילו. היום נערכה ישיבת צוות עליו עם מנתחת ההתנהגות ביחד עם נשות הצוות שעובדות איתו (כולל אני), והגענו למסקנה שמוגלי עשה מתחילת השנה קפיצה רצינית ואדירה, בעיקר בתחום התקשורתי שכולל ביצוע הוראות פשוטות וחיקוי, ושהרבה מהמטרות שלו אפשר למחוק ולהחליף באחרות. אחת העובדות אמרה שהיא חושבת שהרבה מהקרדיט מגיע לי, בגלל שכמעט כל יום יש לי איתו למידה, לפעמים אפילו פעמיים ביום, ושזה ממש עוזר לו. מנחת ההתנהגות הסכימה ואמרה שהאינטנסיביות בעבודה איתו חשובה מאוד. וגם הוסיפה שבשנה שעברה עבדה איתו מישהי שבאמצע השנה עזבה לחופשת לידה, מה שגרם לעבודה איתו להתמעט ולהפוך להרבה פחות סדירה, וכנראה שזה מה שגרם לעיכוב בהשגת המטרות שלו. ובאמת, אני זו שנמצאת הכי הרבה שעות בגן, ועובדת איתו הכי הרבה. נעים לקבל הערכה על העבודה שלי, וגם כיף לראות כמה הילד החכם והמקסים הזה מתקדם. אני אוהבת אותו מאוד, ואני מנסה לעבוד איתו גם כשאנחנו לא בלמידה מוגדרת, הוא פשוט ילד מתוק, וחכם כל כך - פשוט הוא לא מוציא את זה החוצה. אבל ברור שיש לו המון דברים בראש.
- אחליף את הכינוי של השרמנטי לקסם, כי שרמנטי נשמע גברי ומבוגר מדי, והוא באמת פשוט קסם. אז בכל פעם שקסם, שהוא אהוב ליבי, מתעצבן על משהו, יוצאות לו מהפה הפנינים הכי מצחיקות שיש. ולראיה:
*קסם וילד נוסף נמצאים ביחד על המתקן, והשרמנטי מת שהילד השני יעוף משם*
קסם: זוז מפה! זה מעשה מאוד חמור! וגם: *מתיישבים לארוחת ארבע. קסם כמעט ומתיישב, אבל אז מזכירים לו לשטוף ידיים*
קסם: לא רוצה! זה עבר כל גבול! * או כשמבקשים ממנו לסדר את הצעצועים, משהו שהוא שונא, והוא מתחיל להציב תנאים: "אני אחזיר רק את הדלי הזה, וזהו!", "אני ארים רק מכונית אחת! די!" והכי קורע שכשהוא כועס הקול שלו נעשה דקיק יותר, והוא מדבר עם האצבע המורה. אבל הוא תמיד מדבר עם האצבע המורה.
- ניהלתי היום שיחה מעמיקה עם י'. י' הוא בן 4, והוא הילד הכי 'נורמטיבי' בגן, בתפקוד הכי גבוה; ממבט חיצוני, בכלל לא רואים שהוא אוטיסט. בנו לו כבר בשנה שעברה תוכנית שילוב בגן רגיל (כלומר, הגיע לגן רגיל כמה פעמים בשבוע, למס' שעות בכל פעם ביחד עם מישהי מהצוות שלנו), ועוד מעט התוכנית תתחדש והוא יחזור לשם. השיחה הלכה בערך כך (אחרי קיצור ותימצות, כמובן):
י': את יודעת שגן חצב (שם בדוי) הוא הכי רחוק בעולם? אני: באמת? י': כן! אני: אז לוקח לך הרבה זמן להגיע לשם?
י': כן, הדרך לשם ממממממש ארוכה. אני: וזה כיף שהיא ארוכה? י': כן! כי אבא לוקח אותי על האופניים שלו וזה הכי כיף. אני: איזה מגניב! י': את צריכה לבוא איתי לשם. זה מאוד כיף, יש שם המון ילדים! () אני: מתוק, אני לא יכולה לבוא איתך לגן חצב. י': למה לא? אני: אמ... י': יש לך אוטו?
אני: לא. י': יש לך אוטובוס? אני: אני יכולה לנסוע באוטובוס, כן. י': אז תסעי באוטובוס, ותגידי לנהג שגן חצב הוא הכי רחוק בעולם. ואז הוא ייקח אותך. קצת מאוהבת.
- ככל שהזמן עובר, אני רואה יותר ויותר איך מאחורי כל הבעיות של א', הדווקאיות וההתנגדות האינסופית, הוא פשוט ילד מקסים, חכם ואוהב. אני מנסה להראות לו את זה כמה שיותר, בין אם זה בחיבוקים ובין אם זה במילים. אחרי שהוא עושה משהו לא במקום כמו להפיל או לזרוק חפץ, הוא לפעמים אומר/שואל: "אני ילד רע", ואני תמיד מתעקשת ועונה לו: "ממש לא! אתה ילד נהדר", גם אם הוא הכי עולה לי על העצבים באותו רגע. כנ"ל כשהוא אומר "אני עושה בעיות/בלגן", אני עונה לו ב"מה פתאום, אתה מקסים" (: היום הוא אמר שהסל של הבובות סדוק, והייתי בהלם שהוא מכיר את המילה הזאת בכלל. הוא מקסים, אני מקווה שנצליח לעזור לו עם בעיות ההתנהגות שלו.
מה שנעים לי באוזניים כרגע. מחר נוסעת לבקר את דבורה בבי"ס שלה, מתרגשת וחוששת גם יחד. בעיקר מנסה לקוות לטוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
)
ילד שאוהב מוסיקה איכותית, כבר אמרנו?
), למרות שההתלהבות ממנו מעט שכחה כבר. מה שהכי מדהים ומקסים הוא חיקוי התנועות של מוגלי בשיר הזה - שזה ממש לא דבר מובן מאליו בשבילו. היום נערכה ישיבת צוות עליו עם מנתחת ההתנהגות ביחד עם נשות הצוות שעובדות איתו (כולל אני), והגענו למסקנה שמוגלי עשה מתחילת השנה קפיצה רצינית ואדירה, בעיקר בתחום התקשורתי שכולל ביצוע הוראות פשוטות וחיקוי, ושהרבה מהמטרות שלו אפשר למחוק ולהחליף באחרות. אחת העובדות אמרה שהיא חושבת שהרבה מהקרדיט מגיע לי, בגלל שכמעט כל יום יש לי איתו למידה, לפעמים אפילו פעמיים ביום, ושזה ממש עוזר לו. מנחת ההתנהגות הסכימה ואמרה שהאינטנסיביות בעבודה איתו חשובה מאוד. וגם הוסיפה שבשנה שעברה עבדה איתו מישהי שבאמצע השנה עזבה לחופשת לידה, מה שגרם לעבודה איתו להתמעט ולהפוך להרבה פחות סדירה, וכנראה שזה מה שגרם לעיכוב בהשגת המטרות שלו. ובאמת, אני זו שנמצאת הכי הרבה שעות בגן, ועובדת איתו הכי הרבה. נעים לקבל הערכה על העבודה שלי, וגם כיף לראות כמה הילד החכם והמקסים הזה מתקדם. אני אוהבת אותו מאוד, ואני מנסה לעבוד איתו גם כשאנחנו לא בלמידה מוגדרת, הוא פשוט ילד מתוק, וחכם כל כך - פשוט הוא לא מוציא את זה החוצה. אבל ברור שיש לו המון דברים בראש.
כינוי: