בקצה השמים, כמו חלום.

הממ. עוד סופ"ש מאחוריי. היה סביר ברובו, וממש טוב בסופו. בסוף החברה-הכי-טובה לא סגרה שבת, אז נפגשנו והיה כיף ומצחיק, ורק אחרי זה הבנתי שזו הפעם האחרונה שאראה אותה עד אחרי שאחזור מחו"ל, כי את השבת הבאה היא כן תסגור. י' נסע לסופ"ש עם החבר שלו לכבוד יום ההולדת של החבר, הוא כזה משקיען ומתוק. הוא חסר לי קצת בסופ"ש הזה. שאר השבת הייתה עצלה ומנומנמת, וזה היה לי חצי בסדר וחצי לא. לא יודעת להסביר. ובערב הלכתי לפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא, ממש כפי שסיפרתי בפוסט הקודם, והיה נהדר. היו איזה מיליון אנשים, והאווירה הייתה נורא סוציאלית, מה שגרם לי כמובן להרגיש מאוד לא סוציאלית, כי באתי לבד. היו רגעים שהרגשתי שכל ה"ביחד" הזה מסביבי כמעט מציף אותי. את רוב ההצגות או ממש אהבתי או סתם אהבתי, בכולן היו לא מעט הברקות מבחינת הבימוי, וזה היה ממש מגניב. יש משהו בדברים קצרים שגורם להם להיות קולעים ומדויקים. או לפחות אמור. אז ממש נהניתי.

מחר אני נוסעת לרופאה שלי (של הדלקת פרקים), ועקב כך לא אגיע לגן, כי זה ממש באמצע היום. הפסיכו' שאלה אותי איך אני עם זה, ואמרתי שזה תמיד מלווה ברגשות מעורבים. ושעכשיו ספיציפית אני לא מרגישה שיש לי ממש למה לקוות או לצפות. אבל שמצד שני, אני לא מרגישה שאני יכולה להפסיק לקוות שהמצב ישתפר, כי זה אומר לוותר וזה משהו שלא אעשה בחיים. אמרתי לה גם שיש לי רגשות אשמה על זה שאני מתבאסת ומתוסכלת מהמחלה שלי, כי יש אנשים (אפילו כאלה שחולים ממש באותה מחלה) במצב כ"כ הרבה יותר גרוע משלי. היא אמרה שזה ממש לא פייר כלפי עצמי שאני מרגישה ככה. ואני יודעת שהיא צודקת, אבל לא מצליחה להרגיש את זה. אז זה מבאס.
אז מחר מתוכנן יום קסום שכולל: לבקר בגן של שנה שעברה, לבקר אצל הרופאה שלי, לקנות עם אמא קצת דברים שאני צריכה, ובערב בייביסיטר. יחסית ליום חופש מהגן, הוא די עמוס. מקווה שהכל יעבור בסדר.

פינת החלומות ההזויים:
אני במקלחת עם נ', אנחנו מתמזמזים (נורמלי לחלוטין), אבל אני בכלל לא מרגישה שעומד לו (הממ), ואז מסתכלת למטה ורואה שאין לו איבר מין! חולה על איך שהמוח שלי תירגם את העובדה שהוא הומו לשפת החלומות. באיזשהו קטע גם ד' אמורה להצטרף אלינו, אבל אני אומרת לה שאני רוצה להיות רק איתו. מה. אני די רגילה לחלומות משונים על נ', זה פשוט קצת השיא. 

פינת החלומות ההזויים (#2):

אני נמצאת בחוג לילדים עם צרכים מיוחדים בו אני מתנדבת במציאות (למרות שבמציאות גם לא הייתי בו כבר פעמיים ברצף. אוף), ופתאום אני רואה את הבוסית הקטנה. זה ממש משמח אותי, אבל היא בקבוצה השנייה ואני לא מצליחה לדבר איתה/להגיע אליה, וזה נורא מבאס אותי. אני רואה גם את דבורה, ושתינו ממש שמחות לראות אחת את השנייה. ואז אני רואה את הפרינססה, שבכלל לא נראית כמו עצמה, אוני רואה שהיא השתפרה בהמון תחומים: במציאות היא הייתה הולכת עם סדים והייתה ממש לא יציבה, ופתאום היא הלכה ממש טוב; והיא גם דיברה הרבה יותר טוב. ממש כיף לי לראות את זה. ואז אני רואה את ההורים שלה (שגם ממש לא נראים כמו עצמם), ומתנהל הדיאלוג הבא:

אני: וואו, הפרינססה נראית נהדר! ואיך היא השתפרה!

ההורים: כן, העברנו אותה לגן אחר וממש עבדו איתה שם... היא ממש פורחת.
ואז אני רואה את מ', הגננת שעבדתי איתה בשנה שעברה (ולא ממש חיבבתי אותה). ומתנהל הדיאלוג הבא:
אני: מ', את לא מבינה! ראיתי עכשיו את הפרינססה, את לא מבינה איך היא השתנתה!

מ': מי?
אני: נו, הפרינססה, משנה שעברה...

מ': לא מוכר לי...
אני: נו, הפרינססה, היא הייתה ממש מפונקת כזאת ומצחיקה.
מ': האמת שאני זוכרת את הילדים ממש בעמעום. כמה היו, 11?

אני: 8! את רצינית? את לא זוכרת את *שמות של ילדים*?

מ': לא, לא ממש.
הייתי ממש בשוק ממנה בחלום. כשהתעוררתי חשבתי על זה שככל שאני נמצאת בגן הנוכחי, אני מגלה כמה הגן של שנה שעברה היה לא מקצועי וכמה זה יכול להיות אחרת. וזה מבאס כמובן.

בסופ"ש נפגשתי עם החברה-הכי-טובה, היה כיף וארוך באופן יוצא דופן ונהדר, אני פשוט כ"כ אוהבת אותה ועושה לי כ"כ טוב להיות איתה. נפרדנו כמעט בדמעות כי היא סוגרת שבת. למחרת היא סימסה לי שיש מצב שהיא סוגרת 21. זה די נוראי כי זה אומר שנתראה רק אחרי שאחזור מחו"ל, בעוד יותר מחודש... הלוואי שזה לא יקרה.
גם את ד' פגשתי, שהיא חברה קרובה ואהובה. הכי אני אוהבת לשבת על הספה בבית שלה עם הכריות הנעימות, ללטף את הכלבה שלה (שבקטע מוזר ממש אוהבת אותי, וכלבים בד"כ לא אוהבים אותי - היא תמיד ממש שמחה כשאני באה, יושבת עליי, וכשאני מדברת מביטה בי בסקרנות. כשד' מדברת, היא כבר לא מתעניינת ) ולספר לה דברים מהחיים שלי, וגם להקשיב לה. היא מיוחדת מאוד.
נפגשתי גם עם י', היה כייפי כתמיד. הוא יוצא עם בחור חדש שעושה ממש טוב ללב שלו, וגם התחיל עבודה חדשה שכצפוי הוא משתלט עליה בקלות, ונראה שדברים מתחילים להסתדר לו. זה משמח אותי ברמה אחרת. הוא כ"כ יקר לי, אני רק רוצה שיהיה לו טוב. 

חולמת הרבה על נ' לאחרונה (איזה ישן זה...), בעיקר חלומות על סיטואציות מביכות כאלה שבהן אנחנו נפגשים (במקרה או שחצי-במקרה), מתחבקים (קצת או הרבה) ומחליפים כמה מילים. מוזר. אני לא מתגעגעת אליו, אבל אי אפשר להתכחש לזה שבמשך תקופה ארוכה הוא היווה חלק מאוד גדול בחיים שלי.

קסם כל הזמן מצטט פרסומות, זה קצת קורע. היום שיחקנו במשהו ליד השולחן, ופתאום הוא כזה "תמיד כדאי לעצור - בצומת ספרים", בקול הנמוך והרציני הזה שלו. התפוצצתי מצחוק, כמובן. לפעמים הוא בא ונשען עליי/מתרפק עליי כזה, ואז אני מחבקת אותו, וזה כיף במיוחד כי הוא ילד שבכלל לא מת על חיבוקים ועל מגע, ומסכים להם בעירבון מוגבל מאוד. אבל לפעמים כואב לי, כי כשהוא כועס (ב-99% - כשבוחרים לעשות משהו שהוא לא רוצה/כשהוא צריך לעשות משהו שהוא לא רוצה) הוא נשכב על הרצפה ודופק בה קצת את הראש, ואז אני אומרת לו באסרטיביות שסתם יכאב לו הראש אחר כך, למרות שמה שאני באמת רוצה זה לחבק אותו חזק ולעצור אותו - אבל זה לא מה שנכון בשבילו.
הנסיכה מהממת. היום היא עזרה למישהי מהצוות להכין כוסות תה, ובאה לכל מבוגר ושאלה אותו: "כמה סוכר אתה רוצה"?
בארוחות הבוקר מתנהלת בד"כ, באיזשהו שלב, השיחה הבא:

הנסיכה: י', אפשר מהקרומצץ (=קורנפלקס) שלך?
אני: אבל צ'וצ'ה, יש לך כבר המון אוכל בצלחת. 
הנסיכה: כן, אבל אין לי קרומצץ.
תכלס. 
התחלנו לעבוד עם מוגלי עם פקס (PECS), שזו אחת מדרכי התקשורת החלופיות, וברור שהוא למד את זה ממש מהר והשתלט על זה בקלות רבה. אז בארוחות, הוא תמיד נותן לי את התמונה של המים ומבקש "מים" או "תות" (לשתות). והיום, הוא נתן לי את התמונה ואמר: "תות מים?". זה אולי נשמע כמו דבר של מה בכך, אבל הוא אף פעם לא מחבר שתי מילים בצורה שהיא לא חיקוי, וזה היה מדהים. אמרתי את זה לקלינאית והיא הייתה שותפה להתפעלותי. 

עקרו לי היום שן בינה שהייתה כלואה וגרמה לי לדלקות חניכיים, היה קשה וכואב ואפילו בכיתי. והאיזור עדיין מדמם (חמש שעות אחרי), אז ברור שההורים הלחוצים שלי ישר לקחו אותי שוב לרופא שנתן לי עוד פדים ואמר לא לדאוג.

אני מרגישה עייפה ומותשת, לא יודעת אפילו למה. נכון שהיום היה יום קשה מתמיד בגן (בגלל חוסר בצוות), אבל התמודדתי ממש אחלה. מהשיחה עם הפסיכו' בשישי האחרון יצאתי כרגיל עם מחשבות ותובנות; יש לי עוד דרך לעשות, אבל לפחות היא קצת יותר ברורה לי. לפעמים הייתי רוצה לצאת מהגוף ומהנפש שלי, לתקן במהירות את כל מה שעקום, פגום או מאחר, ואז לחזור ולחיות את חיי בצורה שתיטיב איתי הרבה יותר. חבל שזה לא יכול להיות ככה במציאות.

אה, וקניתי כרטיס לפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא במוצ"ש הקרוב. מי יודע, אולי אם תבואו אז נשב אחד ליד השני ולא נדע את זה לעולם 

הממ. מוזר שהחודש בקושי כתבתי פה (ויפה שאני כבר מספידה את נובמבר למרות שיש עוד זמן עד שהוא יסתיים). זה פשוט... לא יודעת, עוברים עליי מלא דברים, על חלק אני גם כותבת במחברת היפה שלי שקיבלתי מהחברה-הכי-טובה, אבל רק המחשבה על להעביר אותם לפה עושה לי כאב ראש. ולכתוב על סתם דברים לא קשורים זה לא ממש הכיוון.
 

בכל מקרה, היום היה היום השביעי ברציפות שבכיתי בו! איזה כיף! הבה נמנה:
יום #1 - רביעי - מיד אחרי שיחת סקייפ בלילה עם הנשוי. יש טריגר מסוים ששובר אותי, לא אפרט כרגע. אבל ממזמן לא הרגשתי כ"כ רע.

יום #2 - חמישי - שיחת טלפון עם חברה טובה שרחוקה מאוד כרגע (גם פיזית, אבל בעיקר נפשית) שמציפה המון רגשות.

יום #3 - שישי - בכי אצל הפסיכו', כמיטב המסורת. שיחה שעיקרה הוא הנשוי ועוד דברים רעים שאני מרגישה. היא באמת מקסימה.

יום #4 - שבת - לפנות ערב אני מרגישה זוועה. הבטן שלי כואבת בטירוף. אבל בערב הייתי בהופעת ג'אז עם אמא, וזה כ"כ מופלא, עדיין מריצה קטעים ממנה בראש.
יום #5 - ראשון - שיא הבכי לדעתי. מרגישה לא משהו בגן ויוצאת באמצע היום, בוכה בדרך לאוטובוס, נכנסת למיטה וישנה שבע שעות. קמה ובוכה, מרגישה חלשה מאוד וחרא באופן כללי, לא מסוגלת לקום מהמיטה.

יום #6 - שני - שוב בכי לסירוגין. מתגעגעת ללהרגיש כמו בנאדם. כל קימה קצרה מהמיטה (לשירותים בעיקר) מביאה איתה סחרחורת וחולשה. מחכה שזה ייגמר כבר.

יום #7 - שלישי (זה היום) - בכי קליל בבוקר על רוע מצבי. הולכת עם אמא לרופא, יש לי לחץ דם די נמוך, נשלחת לבדיקות דם. היציאה הזו מהבית (כולל ביקור בקופיקס) סחטה ממני את כל כוחותיי המועטים, צונחת למיטה.
אבל!
מתחילה להרגיש יותר טוב  עדיין מתקשה לעמוד וללכת לאורך זמן, אבל כבר יכולה לשבת ולצאת מהמיטה קצת (אחרי יומיים שהייתי תקועה בה, זה ממש משמעותי בשבילי).

אז מהן בכל זאת נקודות האור בסיפור המעצבן הזה?

• יצא לי לנוח, וכנראה שהייתי זקוקה לזה.
• מטפלים בי ודואגים לי, שזה תמיד נחמד.
• אני מתארת לעצמי שאני חסרה בגן. התכתבתי עם טולה, עדכנתי אותה במה קורה וגם היא קצת עדכנה אותי. בסוף השיחה היא אמרה שמחכים שאחזור
• בגלל שעד לא מזמן היה לי קשה לקרוא/להיות במחשב/אפילו לצפות בטלוויזיה, יצא שהקשבתי המון למוסיקה. גם לרדיו פרדייז, שם גיליתי עוד שירים מהממים, וגם לתחנות רדיו ישראליות. אתמול, נגיד, היה ב88FM ספיישל כוכבות, ושמו שירים ששרו מישל פייפר, סקרלט ג'והנסון, מרלין מונרו וכו'. זה היה מהמם!
• היו אמורים לעקור לי שן מחר, והעקירה נדחתה! ווהו!
 

הרבה מחשבות על הגברים שבחיי, הוירטואליים ביותר - הנשוי וזש"ל (זה שמעבר לים. תעקבו! כולה כתבתי את הכינוי הזה לפני יותר מחודש). זה קצת מצחיק, כי הראשון מאוד קרוב אליי פיזית אבל לעולם לא אסכים להיפגש איתו, והשני רחוק ממני מאוד פיזית, ורק תנו לי להיפגש איתו. אני באמת ממש מחבבת אותו, אבל למה הוא חייב לגור ביבשת אחרת  למרות ששנינו חושבים שגם אם הוא היה גר בארץ זה לא היה ממש קל, בין היתר בגלל פער הגילאים והכל (9 שנים). אבל זה בעיקר המרחק שמתסכל. בעוד קצת יותר מחודשיים הוא מגיע לביקור בארץ, ושנינו מאוד רוצים להיפגש... מקווה שזה באמת ייצא לפועל ויהיה כיף.
והנשוי... טוב, זה סיפור שונה לחלוטין. גם מתסכל וכואב, אבל בצורה אחרת לגמרי. כי הוא פחות או יותר קורא אותי, ויודע מי אני. ואני קוראת אותו מצוין, הוא אמר שאני "מצאתי את הדרך אליו", וזה די מדויק. זה כל הזמן רגשות מעורבים, כל הזמן. והרבה פעמים אין לי כוח לזה, ואני לוקחת מרחק, ואז מתקרבת שוב. ואז שוב אינטנסיביות ופיצוץ. ושוב מרחק. ושוב אחד מאיתנו חוזר. אני תוהה מתי זה ייגמר. אולי כשיהיה לי מישהו אמיתי.
אגב מישהו אמיתי - פתחתי מחדש את הפרופיל שלי באחד מאתרי ההיכרויות, משום מה. אני חושבת שאני פוחדת מדי מזה שיצא משהו משם, אבל אני פשוט אוהבת להרגיש מחוזרת. זה רע? זה לא נראה לי רע. אבל התחושה היא שאני מסתובבת סביב עצמי במעגלים, מנסה כל מיני דרכים כדי לקבל קירבה, חום, אהבה, אבל מוצאת רק קשרים מקולקלים שלא מספקים אותי.

 
הו, סטיבי וונדר... תמיד מעודד אותי