בקצה השמים, כמו חלום.

אז חזרתי אתמול לפנות בוקר הביתה, אחרי שבועיים בתאילנד. והגעתי למסקנה שאני אף פעם לא יודעת איך לענות על השאלה "איך היה?", שתוקפת את השבים לארץ. כי היה מלא דברים. היה כיף, וטעים, ואינטנסיבי, וקשה, ורגוע, ומנחם, ומשפחתי, ומצחיק, ומלהיב. בסך הכל - היה נהדר. טיילנו הרבה - בצ'אנג מאי ובבנגקוק, ונחנו והסתלבטנו בקוסמוי. קראתי המון ספרים, אכלתי המון פאד-תאי, ראיתי מקומות נפלאים, ונהניתי עם המשפחה שלי. התגעגעתי המון המון לילדים שלי, ועודני... בראשון חוזרת לשגרת הגן המבורכת. קניתי להם בשוק של קוסמוי שמונה שרשראות של חוט שחור עם תליון של פיל, אחת לכל ילד, גם כי אני אוהבת אותם וגם כי יש לי קצת רגשות אשם על ה"נטישה". בטיסה הארוכה חזרה, כתבתי במחברת שלי דברים שאני יודעת/חושבת על ארבעה מהילדים: קסם, מוגלי, הנסיכה ו-א'. והבנתי שאלו הילדים שאני הכי מחוברת אליהם, למרות שכבר ידעתי את זה עמוק בפנים.

 כל כך טוב לי בבית. לא חשבתי שיהיה לי כזה טוב. כאילו, תמיד כיף לחזור הביתה, אבל זה יותר מכיף, זה נפלא. נפלא לי לישון במיטה שלי, להיות במחשב שלי, להיות הפלאפון אחרי שבועיים בלי, להתקלח במקלחת שלי. זו מן תחושת נוחות, ביטחון כזה שאי אפשר לתאר. מקווה שיהיה לי בסדר בסוף השבוע, שאתאושש קצת מהנסיעה ואשוב לגן בכוחות מחודשים. נפגשתי עם החברה-הכי-טובה ולקח לנו זמן להירגע מההתלהבות הגדולה שאחזה בנו. אני כל כך אוהבת אותה. דיברתי עם י' ואצל שנינו יש געגועים עזים, אבל נוכל לקבוע רק ביום ראשון כי רק אז הוא יקבל משמרות מהעבודה. וזהו, מתחילה לחזור הביתה, גם במובן הרגשי. וזה מחייך אותי ונעים לי.

והנה משהו שכתבתי בטיסה הארוכה הביתה. המצב הנפשי: עייפות, געגועים הביתה, אחרי קריאה של כמה ספרים לא ממש רומנטיים, אבל כן עם אהבה:

הייתי רוצה לומר שאני מתגעגעת לזה, אבל האמת שאין לי למה להתגעגע. הנה: עוד לא אהבתי. עוד לא הייתי נארהבת. ונכון שאני צעירה ונכון שיש לי זמן, אבל נדמה כאילו החוסר הזה בלב שלי מתעצם מיום ליום ובקרוב לא יישאר דבר. וזה לא נכון שאני לא אוהבת, כי אני כן. את המשפחה שלי, את הילדים בגן, את החברים שלי; אבל זה לא אותו דבר. לפעמים אני מרגישה שאני מתגעגעת ל-י' [אח של אמא שלי, שהתאבד שנים לפני שנולדתי]. האם אפשר להתגעגע למשהו שמעולם לא היה חלק מחייך? כי בדמיון שלי, הכל קורה: המבט החטוף בהתחלה. המבט הארוך יותר שבא אחריו. החיוך הטבעי שמכווץ את העיניים. הצחוק הנבוך. היד שמונחת בדיוק במקומה. השמים שנראים פתאום יפים מאוד. השירים הנעימים שלא מתנגנים בשום מקום חוץ מבפנים. הנשימה שקצרה מואצת. נדידת המחשבות רחוק. הזמן שנמדד בקוצר רוח. ההקלה. האוויר שממלא את הריאות בחיוניות. האור הזה שקורן על הכל. ועוד מיליון כאלה. ומרוב דמיון אין לי מציאות. וזו הבעיה שלי, או לפחות אחת מהן. וזה נכון שאני קשה עם עצמי, וגורמת לעצמי עוול, כמו שהפסיכו' אומרת. הכל נכון. אבל מה אני רוצה, בסך הכל? שהנשימה תהיה קלה יותר. שלא אפחד כל כך. שאעז להעיז. העולם הוא לא זאב רשע ואני לא כיפה אדומה; אף אחד לא הולך לטרוף אותי, פשוט כי לא אתן לזה לקרות. ואולי אני פשוט מתקשה לוותר על שליטה, כמו רבים מילדי הספקטרום האהובים שלי. כותבת "אולי", כאילו זה לא משהו לגמרי מובן מאליו. החיים לא קורים למי שמפחד מהם, ואפשר לשבת כל החיים בבית ולחכות שהם יתחילו. אני מקווה לא להיות אחת כזו. אני מנסה לא להיות אחת כזו, בכל כוחי, בכל מאודי. אבל החומות שבנפשי, שעמלתי רבות על בנייתן, עומדות איתנות, ואני מרגישה שיש לי רק פטיש אחד קטן כדי למוטט אותן. אבל אולי זה כל העניין: עבודת-נצח עקבית ועיקשת, שמביאה תמורה לאט לאט. גם את רומא לא בנו ביום אחד. יהיה בסדר.

אני אוהבת במיוחד את הסוף.

השבוע הלכתי לבקר בגן הקודם שלי. מצחיק שהוא נמצא חמש דקות מהגן הנוכחי שלי, ואני עוברת לידו המון, ובכל זאת ביקרתי שם רק פעם אחת, בספטמבר. הייתה חוויה טובה, אני חושבת, אבל משונה. ראיתי ילדים חדשים, וילדים מסוימים שהכרתי כבר לא היו שם, ובכל זאת הכל נשאר בדיוק אותו דבר. לא הייתה שמחה ממני לראות שממש כמו בחלום שלי (בפוסט הקודם), הפרינססה נפטרה מהסדים והיא הולכת הרבה יותר טוב! איזה כיף זה היה. היא גם ממש שמחה והתרגשה לראות אותי, ונשארה אותה ילדה מתוקה כמו שזכרתי אותה, ונזכרתי גם שלקח לה הרבה זמן בשנה שעברה להתחיל להראות כלפיי חיבה. גם הבוסית הקטנה שמחה לראות אותי וגם אני אותה, כצפוי, והתחילה להמטיר עליי שלל הוראות ("תשמרי על התיק שלך, שלא יילך לאיבוד!", "בואי איתנו למטה, קדימה") אבל כשהתחלתי להראות סימני עזיבה היא התעצבה מאוד וממש לא רצתה שאלך. זה נגע לליבי, וכשהיא התחילה להתכנס בתוך עצמה, מצאתי את עצמי רוכנת אליה ומדברת איתה בקול שקט. לא רציתי שהיא תהיה עצובה, ועוד יותר לא רציתי שהיא תהיה עצובה בגללי. אחרי שבאמת באתי איתם למטה, היא עדיין הייתה עצובה מעזיבתי אבל בצורה קצת יותר מרוככת. עשיתי כמה ניסיונות ללכת, ובסוף באמת הלכתי. פגשתי את הבחור שנמצא בתקן שהייתי בו בשנה שעברה, הוא נראה אחלה בחור ואני מקווה שהוא עושה טוב לילדים. אבל לא יודעת, היה מוזר. מצד אחד שמחתי לראות את הילדים ואת (חלק מ)הצוות, מצד שני הרגשתי שאני כבר ממש במקום אחר, לא רק באופן העובדתי, אלא בעיקר בהרגשה. היה לי קצת עצוב לראות כמה המקום לא מקצועי, במיוחד כשאני יודעת כמה זה יכול להיות אחרת.

ביום שני מתחילה את השילוב של הנסיכה בגן רגיל, ביחד עם רכזת השילוב, ברביעי משלבת את הנסיכה לבד, ובחמישי טסה. זה מוזר מאוד. יש לי הרבה חששות ודברים שמטרידים אותי, ובשיחה עם הפסיכו' התברר שמדובר בעיקר בדברים שלא תלויים בי ושאני לא יכולה לשלוט בהם. כמו זה שהיא תעשה את אחד מהדברים השונים שהיא עושה (נפנופי ידיים/דיבור לעצמה/התפרצויות), ושהילדים יצחקו עליה/יעליבו אותה/ינדו אותה. ואני לא נאיבית, ברור לי שהילדים יגיבו אליה בצורה הכי אותנטית כי זה מה שילדים עושים, ועם כמה שאני רוצה לשמור עליה - היא תיפגע, וזה חלק מהעניין של השילוב. אני פשוט מקווה שתהיה לה את החוויה הכי טובה וחיובית שאפשר. קצת חוששת מיום רביעי בו אהיה איתה לבד, שלא אדע איך להיות איתה בצורה שתהיה לה הכי נכונה וטובה או שלא אצליח להתמודד עם ההתפרצויות שלה (בתקווה שלא יהיו כאלה), אבל עם כל זאת בטוחה שיהיה בסדר. אני בטוחה שלפחות בהתחלה, המון דברים יעניינו אותה וימשכו אותה במקום החדש, אני רק מקווה שהיא תהיה מספיק מווסתת כדי להכיל את כל הגירויים האלה.

 יש ילד בגן שחולק את אותו שם כמו קסם, אז אקרא לו מסק. בטוחה שכתבתי עליו כאן כבר, אבל בכל אופן, הוא הגיע רק השנה לגן (בניגוד לשאר הילדים שהגיעו בשנה שעברה), הוא בן 5 ואובחן רק לפני קצת יותר מחצי שנה. והקטע הוא שהוא נראה מאוד אוטיסטי, אז אני קצת לא מבינה איך פספסו את זה. נכון שהוא מדבר ומתקשר, אבל הוא ממש לא מבין סיטואציות חברתיות, לא יודע להביע חיבה בצורה נורמטיבית, ויש המון דברים שקשים לו (כמו לשטוף ידיים, או לאכול בצורה נאותה, אפילו לשבת או ללכת בצורה לא קופצנית בטירוף). מצד שני, הגיוני גם שההורים שלו ניסו להדחיק ולהכחיש את הבעיות. הוא מדבר מאוד לאט ובקול ממש רם, כנראה בגלל שחווית הדחייה החזקה שהייתה לו כשהיה בגן רגיל, גרמה לו להשתוקק שישימו לב אליו (הוא גם אומר הרבה דברים כמו "כל הכבוד לי", "תראו איך עשיתי את זה יפה", וכו'). בקיצור, מסק הוא הילד היחיד בגן שאני פשוט לא אוהבת ולא מתחברת אליו בשום צורה. זה אולי ממש לא פוליטיקלי קורקט, אבל ככה זה, ואני אפילו שמחה שהוא לא אחד מהילדים שאני עובדת איתם בצורה פרטנית. הוא פשוט מביא אותי (ואת שאר הצוות) הרבה פעמים לקצה גבול הסבלנות, ומן הסתם כולנו אנשים ממש סבלניים, אבל הוא פשוט מטריף לפעמים. זהו. פשוט רציתי קצת להוציא את זה.

מצב רוח קצת מוזר פתאום, לא יודעת למה. ההורים שלי הולכים עוד מעט לקנות מזוודות, וכשהם יחזרו לא יהיה מנוס מלהתחיל לארוז. מרגיש קרוב פתאום. משונה אך מגניב.

לא מאמינה שרק עכשיו הכרתי את השיר הנפלא הזה של ג'ים קרוצ'י הנפלא עוד יותר, בעקבות הסדרה "טרנספרנט", שאחרי שני פרקים נתפשת בעיניי כמעניינת ומיוחדת.