בקצה השמים, כמו חלום.

אתמול קיבלתי שני "אני אוהב\ת אותך" שהמיסו את ליבי.

♥ הראשון, מהנסיכה. כן, אותה ילדה שכשאמרתי לה שאני אוהבת אותה ושאלתי אם היא אוהבת אותי גם, ענתה: "אני אוהבת את הקוקו שלך". 

בקיצור, זה היה משהו כזה: כולם היו בחצר בבוקר, אני ישבתי על ספסל ואכלתי, היא רכבה על אופניים כשלפתע:

הנסיכה: *השם שלי*?
אני: כן?

הנסיכה: אני אוהבת אותך.

אני:  הו, באמת? גם אני אוהבת אותך, צ'וצ'קה.

הנסיכה: אפשר חצי פריכית?

אני: לא. רגע, אמרת שאת אוהבת אותי רק כדי לקבל פריכית?

הנסיכה: אממ... לא.
מה שאדיר זה שכל הקטע הזה מתועד, כי המטפלת הרגשית בדיוק צילמה אותה בוידאו בחצר.  אני מאוהבת בילדה הזו. וגם מצחיק אותי הצורך הזה שלה לבחון מה כל אחד אוכל ולרצות לאכול את זה גם. אני גם מרגישה שזה שאני משלבת אותה ממש מחזק את הקשר שלנו, וזה כיף. היא פונה אליי הרבה יותר, מדברת איתי וגם מתרפקת עליי. זה כאילו ששתינו חולקות חוויה מסוימת שהיא רק של שתינו. חוץ מזה, היא כל כך התקדמה בשילוב, אני כל כך גאה בה. ברור שיש עוד דרך ארוכה לפניה, אבל היא ממש בכיוון הנכון, לדעתי.

♥ השני הוא מקסם, האחד והיחיד. בניגוד לנסיכה, הוא יותר מראה את הרגשות שלו כלפיי. הוא גם יודע שאני מתה לו על החיים. אז ה"אני אוהב אותך" שלו היה יותר שגרתי, אבל זה לא הפך אותו לפחות מקסים. וגם זה קרה בחצר, ג'יז, מה יש בחצר הזאת שהופך את הילדים לכאלה אוהבים?  בניגוד לנסיכה המניפולטיבית, אצל קסם זה נאמר בלי כוונה נסתרת. זה מצחיק, כי קסם מדבר בשפה עשירה, מכיר אינספור מדינות ודגלים ומבין כ"כ הרבה דברים, עד שממש קל לשכוח שהוא בסך הכל ילדון בן ארבע.

♦ חלק מהילדים חולים לאחרונה, מה שיצר מצב שאתמול בצהריים היו רק קסם והנסיכה בחצר (חוץ מהחולים, היו כמה ילדים שהיו בטיפול באותו זמן). יולה והסייעת דיברו על החולים, ואז קסם והנסיכה התחילו להגיד שגם הם חולים, להשתעל בכאילו ולבקש תה  הסייעת המגניבה שלנו ממש זרמה איתם, הכינה להם תה, והם פשוט ישבו שם, שתו תה פושר ושיחקו בלהיות חולים. חמודים.
מה שפחות חמוד זה שאני גם חולה עכשיו, באופן לא צפוי בכלל. התחלתי להרגיש אתמול את הגרון, ובערב עלה לי החום. ישנתי גרוע ובבוקר קמתי עם 39 חום והרגשה זוועתית. הלכתי לרופא - דלקת גרון, אנטיביוטיקה וכל הכיף הזה. אבל לקחתי כדור שהוריד לי את החום, אז אני מרגישה כבר יותר טוב. מקווה שהסיפור הזה יעבור מהר, זה כ"כ מבאס להיות חולה.

אני חושבת שאני גאה בעצמי. הוא פנה אליי ולא נלחצתי, לא נסחפתי, לא השפלתי (את עצמי). הייתי רגועה, קרה, ריאלית. לא תוקפת, לא מטיחה, לא פגועה עד עמקי נשמתה (נשמתי). עבר זמן, אולי הקלישאה נכונה והזמן מרפא, כי אני באמת מרגישה בריאה יותר, שלווה אפילו, אפילו מולו. נושמת בקלות מול הסבל, הכאב, המסך, הערפל, הדעיכה. נשאר רק להישאר חזקה. נשאר רק להישאר חזקה. לא ליפול שוב ברשת שאוספת את בדידותי הזועקת ומכילה אותה במתכת שורטת. לא עוד. די, נגמר. אני חיה בהווה ובמציאות, אפיה שיש אנשים עם פנים וגוף ומילים ונפש שמחוברים אחד לשני. אחרי שאמרתי את מה שאמרתי הוא אמר שהוא ניסה בכל מקרה, ולרגע רציתי להתקומם על המשפט הזה, זה כל מה שאני בשבילך, ניסיון, זריקת הפיתיון לים, אבל אז חשבתי, די. די, את כבר לא שם. אין טעם, וזה לא שווה את זה. הטעם נמצא בדברים אחרים, באנשים אחרים. ועם התובנה הזו אני צוללת אל תוך החושך המחבק.

(אתמול הפסיכו' אמרה לי, איך את לא מאמינה שהמצב יכול להשתנות; הרי את בחורה שעשתה שינויים גדולים וטובים בחייה.
אמרתי לה שזו הבעיה - אני כן מבינה. וכן מעריכה את עצמי על זה. אבל ההבנה הזו לא גורמת להרגעה עצמית, לא מובילה לזה שארגיש שאני יכולה לעשות שינוי בתחום שהכי מפחיד אותי.
אני חושבת שעכשיו, אני כן קצת מרגישה שאני יכולה. וזה מפחיד ושברירי.

אבל קיים.)