בקצה השמים, כמו חלום.

בשבוע שעבר הפסיכולוגית שלי שאלה אותי למה אני כל כך מתחברת לדבורה. מה אני מוצאת בה. עניתי שזה נובע מכמה סיבות: קודם כל, אני מאוד מזדהה עם חוויית חוסר-המובנות שלה. היא מרגישה וחושבת המון דברים, ומעטים מהם אנחנו מבינים. וגם אני מסתובבת לפעמים בעולם ככה, בתחושה שאף אחד לא מבין אותי באמת. דבר שני, דבורה סובלת מתת-תחושתיות, והיא צריכה מציאות מאוד עוצמתית כדי שתוכל לחוות אותה: מגע חזק, נדנוד גבוה וממושך בנדנדה, קפיצות חזקות בטרמפולינה, לטעום כל דבר כדי שיקבל מוחשיות. ולהבדיל אלפי הבדלות, גם אני צריכה את המציאות כדי להרגיש משהו בפנים; לפעמים, כשאני לבד, האדישות משתלטת עליי וזה כאילו שאני צריכה את החוץ כדי ליצור לעצמי עניין כלשהו. אני מנסה מאוד לעבוד על זה לאחרונה. דבורה גם שופעת ניגודים ומורכבויות, ואולי זה מה שמושך אותי אליה. היא תמיד מפתיעה ותמיד מחדשת, ואני מרותקת ללמוד עוד חלק קטן ממנה בכל פעם.

וגם, מה לעשות, אני פשוט אוהבת אותה, ואולי לא חייבת להיות סיבה. כי לאהוב את דבורה זה לגשת אליה כשהיא מתפלשת בחול בחוסר אונים וללטף את שערה, זה לשיר את השיר שחיברתי במיוחד בשבילה כדי שתשמח, זה לשיר לה שיר בסגנון מה עושות האיילות/שמור לך חלום קטן כשהיא מתנדנדת בארשת פנים רצינית ונוגה, רק כדי שצל מעומעם של חיוך יעלה בזהירות על שפתיה, ואחר כך יתפשט לורדרדות שבלחייה ולברק שבעיניה. לאהוב את דבורה זה ללטף את פניה ברכות מתי שרק אפשר כי אני יודעת שהיא לא מקבלת את הליטוף הזה בבית, זה לקפוץ איתה ולעשות פרצופים מצחיקים כדי שתצחק, זה לא לוותר לה כשעושים יצירה כי אני יודעת שהיא כן מסוגלת וכן רוצה. היא רוצה שיילחמו עליה. לוותר זה הדבר הכי נורא שאפשר לעשות.

לפעמים אני רק רוצה לאמץ אותה, להציל אותה מהכל ומעצמה. לפעמים אני נתקפת גלים גבוהים של תסכול כי אני יודעת שכל מה שאני עושה הוא לא מספיק. לפעמים אני גאה בעצמי על זה שהיא בחרה לאהוב אותי.

יש סיכוי גבוה שבשנה הבאה אעבור מקום שירות, כמו שאני רוצה, ואעבוד עם ילדים שנמצאים על הספקטרום האוטיסטי, כמו דבורה. ברור לי שזה יהיה שונה לגמרי. ילדים עם לקות שכלית אולי מאחרים בהתפתחותם, אבל לרוב יעניקו לך אהבה בלי תנאים וללא גבול; עם ילדים אוטיסטים זה קשה יותר. אבל דווקא בגלל שהתקשורת מאתגרת, שההתמודדות אחרת לחלוטין - יש בי רצון לנסות, וללמוד, ואולי - מי יודע? - אפילו למצוא את עצמי בתוך התחום הזה.

(אם יש כאן קוראים שעבדו או עובדים עם ילדים אוטיסטים - פצו פיכם בבקשה )

"הכל בסדר. הכל בסדר.

הבוקר בא, כבר יום חדש. נצא לדרך".

השורות האלה גורמות לי לרצות לתת חיבוק לאני של מחר. אז אני של מחר, שומעת? קחי חיבוק. 

אני מרגישה שהזמן עובר לי מהר אבל גם לאט, הימים מתמוססים לי בין האצבעות אבל גם נמתחים על גבי יחידות זמן ארוכות. ותמיד בלילה אני נכנסת למצברוח משונה קצת, לא נופלת אלא מועדת לתוך הבורות הקטנים והרעים שלי, לא חוזרת להרגלים הישנים אלא רק טועמת מהם. ושוב הריקנות והבדידות והתלישות, והמילים האלה כבר מאבדות משמעות מרוב שהן שגורות. אני מנסה למצוא את עצמי אבל בעיקר הולכת עוד יותר לאיבוד. אני משוועת למנוחה ולשינה טובה אבל שונאת ללכת לישון ככה, שונאת להיות אמיתית כשכולם מעמידים פנים מסביבי, שונאת להרגיש שהכל רמאות ושמעולם לא אחווה משהו כנה באמת, בלי מסיכות או ייפוי המציאות.

הפוסטים האחרונים הם נורא... כאלה, נכון? מניחה שמי שקורא כאן יודע שיש גם מציאות אחרת, ורגעי צחוק וחיבוק וחיוך, וזה ששמעתי בבוקר את השיר "To sir with love", ושרתי עם לולו והיה לי הכי כיף בעולם. ואני מתנחמת בעובדה שבחרתי לכתוב את הפסקה הזו, להזכיר לכם אבל בעצם לעצמי את הטיפות הקטנות והעצומות של הטוב שיש לי, סוג של קונטרה להווה שקצת כואב וקצת עצוב, אבל בעיקר חולף.