בקצה השמים, כמו חלום.

* בכל שבוע יש בגן שיעור מוסיקה, שנגמר בזה שכל ילד עולה על במה קטנה ושר חלק מסוים משיר קבוע, וכצפוי זה תמיד ממש חמוד. אחת מהילדות הייתה ילדה שאקרא לה צ'וצ'קה, כי היא פשוט גוש מתיקות. היא בת 6, קצת קטנה לגילה. היא ממוצא אתיופי ויש לה תסמונת דאון, ובנוסף היא גם פנטומימאית בחסד. למה? בגלל שהיות והיא לא מדברת (עוד לא, אני מקווה), היא משתמשת בפנטומימה תיאטרלית כדי להציג את מה שהיא מתכוונת אליו. לפעמים אנחנו מבינים, במיוחד כשמדובר בג'סטות קבועות, ולפעמים לא, אבל זה תמיד מקסים ומצחיק. צ'וצ'קה גם תמיד מרעיפה המון אהבה על הסביבה, ואני מתכוונת לכל הסביבה - היא מנשקת אנשים, בובות, וחפצים דוממים שבכלל לא קשורים לכלום. וכמובן, אני מתה עליה בטירוף. אז הפעם, כשהיא סיימה לשיר בחינניות עילאית, כמובן שכולנו מחאנו כפיים והרענו לה. אחרי שהיא התיישבה בחזרה על הכסא, קלטתי אותה מנשקת את כפות ידיה ומצמידה אותן ללחייה שוב ושוב, בקטע של "אני כל כך מתה על עצמי שאני חייבת לנשק את עצמי!". זה היה קורע. זו, בעיניי, אהבה עצמית נכונה, שראוי ללמוד ממנה 

* היה לי חלום משעשע למדי. נכון מיכאל הנגבי? אז השבוע הגננת הראתה לנו סרטון של יטבתה שמסביר איך מייצרים חלב, ומשום שהוא הפרזנטור שלהם, הוא כיכר בו. ובחלום אני הולכת ברחוב, וגם הוא, ואנחנו כזה שמים לב אחד לשנייה  הוא אומר שהשם שלי ממש מוכר לו (איך הוא יודע אותו בכלל? חולה על ההיגיון הלא-קיים של החלומות), ואני עונה שזה הגיוני, כי אני בן אדם מאוד ידוע. זו אמורה להיות בדיחה, שכאילו אני מפורסמת ולא הוא, ואנחנו צוחקים. כן, קורע. ממש חוש ההומור שלי בשיאו. מפה לשם אנחנו מוצאים את עצמנו בבית קפה, והוא מזמין קפה (הגיוני). המלצרית אומרת לו שאין חלב, בגלל שזה בית קפה כשר (אוקיי) בשרי (וואט?)! ושהם לא מחזיקים דברים חלביים. מיכאל ממש מתעצבן ואומר שזה פשוט מטומטם (תכלס), ואנחנו עוברים לבית קפה אחר. פאסט-פוורד בחלום לשעות הערב, אחרי שהיינו כל היום ביחד ואנחנו ממש מאוהבים וחמודים וכל זה. אנחנו מגיעים להופעה שקורית בתוך אולם ממש יפה, כמו של תיאטרון, ויושבים ליד נ', שהיה ידיד טוב שלי עד לא מזמן (אני זו שניתקתי את הקשר לפני כמה חודשים, למרות שהוא מאוד יקר וחשוב לי, בגלל שהוא פשוט לא יודע איך להיות חבר). מתישהו נ' קם, ואני אומרת למיכאל: "אגב, מי שיושב פה לידינו? זה בעלי. אה, לא... הגרוש שלי". ואז האווירה נהיית ממש רצינית, והוא מחבק אותי ואומר לי שיהיה בסדר. וזהו. החלום הזה היה נחמד גם בגלל שכל התחום של גבר-אישה היה נורא קל ופשוט בו; נפגשים, מכירים, נמצאים יחד. ממש לא מסובך. וגם הצחיק אותי המקום שנתתי לנ' בחלום, שיש בו הרבה היגיון: נכון שלא היינו בזוגיות, אבל הוא באמת ידיד-לשעבר שלי. אני עוד חושבת עליו לפעמים, ולעיתים גם מתגעגעת, אבל הגעגוע נעלם כשאני נזכרת בכל הקטעים שהוא עשה לי, שגרמו לי להרגיש מאוד רע בקשר הזה. אני גאה בעצמי על שקיבלתי את ההחלטה הנכונה ושחררתי אותו, למרות שבאמת מאוד אהבתי אותו.

* אני תוהה אם אני צריכה לצאת יותר. אני אוהבת את ערבי שישי הביתיים, אבל הם גורמים לי להיסגר בקונכייה שלי ואני תוהה אם זה טוב. אני מוכנה לצאת רק בחמישי או במוצ"ש, כי אין לי כסף לבזבז על מוניות, מה שמצמצם את האפשרויות שלי. שלא לדבר על זה שרק עם י' אני יוצאת באופן קבוע... ככה זה כשהחברים שלי פזורים ברחבי הארץ במהלך השבוע, וסופ"שיהם עמוסים להחריד. ולא יודעת. אני מקטרת על זה שבא לי חברים חדשים, אבל לא עושה לכלום כדי לשנות את המצב. אני יכולה לדבר עם זרים, אבל בד"כ נרתעת מהאפשרות של המשך והעמקת הקשר. נרשמתי לפני שבוע לאתר היכרויות, כזה שנחשב "איכותי" יותר, וזה רק בלבל אותי. הרגשתי מתקפה של פניות (מניחה שככה זה כשאני גם בחורה שנראית סבבה, וגם משדרת אינטליגנציה בפרופיל), והמבחר העצום רק גרם לי להיות עוד יותר בררנית ממה שאני בדרך כלל. ויצא שרק עם בחור אחד משם שמרתי על קשר, ודווקא הוא לא מזכיר אפילו את הרעיון של פגישה, מה שגורם לי להרגיש מאוד בקומפורט-זון שלי, שאני כל כך משתוקקת לצאת ממנו. בהזדמנות כלשהי השבוע נתקלתי בבחור שהיה בדיוק הטעם שלי מבחינת מראה - גבוה, מעט רחב ושרירי, שיער שטני ופנים יפות - וכשדיברתי איתו קצת גיליתי שהוא מאוד עדין ונעים. זה בלט במיוחד לצד החבר שלו (לא בן זוג), ששידר יהירות ואינטרסנטיות. היה לו מבט קצת ביישן אפילו, קצת מהסס לתפוס מקום בעולם, ולרגע פשוט רציתי לתפוס את הכתפיים (החסונות... מממ) שלו ולהגיד לו: "היי! תתעורר! אתה שווה ומוצלח. אל תפחד כל כך". ברור שלא עשיתי את זה, לא עשיתי כלום. אבל היה לי נעים לדעת שיש גם כאלה בעולם.

* את הפוסט הראשון שלי כתבתי ב27.5.13. מתחילת החודש חשבתי על זה שבסוף החודש תמלא שנה לבלוג, ובכל זאת פספסתי את זה. מתה על עצמי (רק ההפך, לא כמו צ'וצ'קה). אני בעיקר חושבת על זה שאיזה כיף. איזה כיף שמצאתי את המקום הזה כדי לחלוק חלק ממני, איזה כיף שיש תיעוד לרוב מה שאני עוברת, איזה כיף שהצלחתי לצבור קהל קוראים קטן אך מקסים שקורא ומגיב ומכיר אותי די טוב, איזה כיף שאני קוראת אחרים ומגלה אנשים, איזה כיף. פתחתי את הבלוג קצת לפני שעשיתי את המעשה שבסופו של דבר הוביל ליציאתי מהצבא. רוב התקופה שלי בצבא הייתה קשה והתנהלה לפני עיניים חרוכות מדמעות, והיציאה ממנו הייתה משבר בפני עצמו. אחר כך התחלתי להשתקם, להירפא, להתחיל לאהוב שוב את החיים מהנקודה הנמוכה ביותר. אני לא מתביישת לומר שנעזרתי ועודני נעזרת בתמיכה פסיכולוגית ופסיכאטרית, למרות שבכל פעם שאני קונה את התרופה שלי אני תוהה מה הרוקח חושב עליי. התחלתי מחדש במסגרת השירות הלאומי, אין מה להרחיב על כל מה שזה עושה לי, כי אני כותבת מספיק על הגן ועל הילדים. אבל אני מוקירה את ההזדמנות שניתנה לי.
אני לא יודעת מה אעשה או איפה אהיה בעוד שנה, או אפילו בעוד שלושה חודשים. וזה בסדר, כי עכשיו אני כאן. פעם הייתי נזהרת להגיד שטוב לי ברגעים המעטים, כי פחדתי להתגרות בגורל; עכשיו אני רוצה לחיות, לצעוק, להתרגש, לחלום, ליצור ולהשיג. זה ההווה שלי, הווה נהדר של בחורה צעירה בתחילת דרכה. ואין לי ספק שימשיך להיות טוב, כי אני אגרום לזה שיהיה טוב.

לא התכוונתי לכתוב את כל זה, אבל האופטימיות פרצה מתוכי. וזה נפלא 

מקווה שלא ייגעתי עם כל המלל הזה.

פשוט מתאים לי לכרגע.

עריכה (2:21): כמה מהר פגה האופטימיות. אני יוצרת קשרים וירטואליים כי אני חושבת שאם הם לא קורים במציאות אז אני לא יכולה להיפגע, אבל אלוהים, כמה שזו טעות. טעות מרה... נמאס לי להרגיש, אני חושבת. בקרוב השינה תכסה על הכל.

~ התקשורת ביני לבין דבורה היא בעיקר של מגע, שירים, הבעות פנים, ונשיקות במצח. היא אוהבת לשבת עליי, לאחוז בראשי ולהצמיד את שפתיה למצח שלי. האמת שאני לא בטוחה שבכלל יש שם נשיקה, זה מרגיש יותר כאילו היא מסניפה אותי עם השפתיים שלה. אני מלטפת לה את הגב ואת השיער ומנסה לתת לה את הנחמה שהיא כל כך צריכה. היא אוהבת שאני שרה לה, אז אני מנסה לעשות את זה כמה שיותר. היא אוהבת בעיקר את השיר "לחיות באגדות", ואני מנסה לשיר אותו כמו חני נחמיאס - איטי בהתחלה ואז מהיר. אני שרה את כל השיר, כולל הקטע המוזיקלי הקרקסי. אחרי שאני מסיימת היא מתחילה לשיר אותו בעצמה בג'יבריש נהדרת, מפגינה את הקליטה המוסיקלית המעולה שלה. כשאני מצטרפת אליה היא צוחקת וממשיכה לשיר. אנחנו שרות אותו כל כך הרבה, עד שהשיר הזה הפך להיות בשבילי דבורה. הוא פשוט כל כך מתאים לה, עד כדי כך שזה כואב לפעמים. "המון דברים די מוזרים פה, קורים כאן בסביבה, לא יודעת מה קורה לי, וגם אין לזה תשובה". באמת אין תשובה, לא לה ולא לנו. היא מבינה היטב את מה שקורה סביבה, אבל נכשלת בלהבין את רגשותיהם של האנשים, ובעיקר את רגשותיה שלה. הילדה הזו עוברת רכבת הרים של רגשות מדי יום, שעוברת בשיאים של אופוריה עילאית ותסכול תהומי. יום טוב שלה נחשב לכזה שבו התנודות פחות קיצוניות. "מה עוד יקרה שלא קרה לי? רק הפתעות ונפלאות, חיים רגילים - לא, הם לא בשבילי - לא, רוצה רק לחיות בתוך אגדות", אני שרה, מנסה להשפיע עם המילים על עתידה המעורפל. חיים רגילים - בוודאי שלא, היא ילדה מיוחדת, אבל רק הפתעות ונפלאות, אני יודעת שזה לא ריאלי, אבל הלוואי הלוואי הלוואי. דבורה אוהבת במיוחד את הבית: "רק להבין ולדעת, להתעורר ולקום, לחיים יהיה הפעם, טעם של עוד, בלי טיפת שיעמום", ואני מבינה אותה. הרצון הזה לחיות באמת, להבין ולגלות, למצוא בחיים טעם ומשמעות. אני לא משלה את עצמי שהיא באמת מבינה את הכוונה של כל זה, אבל נעים לי לחשוב שהיא מצליחה לחוש במשמעות העמוקה שמתחת.
בארוחת ארבע היא מקבלת מעדן שוקולד. היא אוכלת את הביס הראשון עם הכפית, ואני כבר חושבת שהכל בסדר, אבל אז היא שופכת את כל תכולת הקופסה על השולחן ומתחילה לאכול מהשולחן עם הידיים והלשון. לפעמים היא גם חוטפת אוכל מילדים אחרים ומחפשת שאריות על הרצפה. אני לא יודעת למה היא עושה את זה או איך מביאים לה בבית את האוכל (אם בכלל... אבל די, אני לא רוצה לחשוב על זה), אבל פועם בה יצר הישרדות חזק ומפחיד, וזה עצוב. לפעמים אני פשוט רוצה לקחת אותה אליי הביתה, לקלח אותה ולהלביש אותה ולהאכיל אותה ולישון איתה ולשיר איתה ושנהיה מאושרות. חבל שהדברים לא פשוטים כל כך.

~ אחד הדברים הכי מקסימים אצל הבוסית הקטנה הוא שפשוט יש לה שמחת חיים ענקית. לדוגמה, אתמול ישבנו אחת ליד השנייה על שני כסאות בחצר, בשעת אחר הצהריים. ופתאום היא אמרה: "איזה כיף לשבת פה! נורא נעים פה". היא תמיד מבחינה בפרטים הקטנים ויודעת לשמוח בהם, וזה נפלא. ככה זה גם בכל פעם כשהולכים/חוזרים מפעילות, גם אם השגרתית ביותר: "איזה כיף שהולכים לחוג!/איזה כיף היה בחצר". היא פשוט כובשת.

~ תחנה אחת אחרי שעליתי לאוטובוס, התיישבה שני ספסלים לפניי בחורה צעירה, שאיך שהתיישבה התחילה לצעוק על מישהו בטלפון. וממש התפלאתי, כי כשהיא הלכה במעבר היא נראתה לי כמו בחורה ממש מתוקה ונעימה, ובטלפון הקול שלה עלה לטונים כאלה גבוהים ודרמטיים. בהתחלה הגברתי את עוצמת המוסיקה באוזניות, אחר כך החלשתי כי קצת רציתי לשמוע על מה כל המהומה. שמעתי את המשפט "אתה לא יכול לומר מילים כאלה בכתה!" ולא הבנתי מה הקטע, כי היא ממש לא נראית כמו מורה, וגם ממתי מורים רבים עם תלמידים בטלפון, החלטתי שלא אכפת לי, הגברתי שוב את המוסיקה ודמיינתי שאני מכה בראש שלה עם פטיש.

~ היום, כשהייתי בהפסקה, תחושות של עצב ובדידות חדרו לתוך האטמוספירה שלי. כתבתי בפתקים של הפלאפון: "אני בהפסקה בחצר, ואני מרגישה בודדה. אני מנסה, רק הפעם, לא להטעין את התחושה במשמעויות נסתרות, לא לחפור ולהאדיר את הכאב, פשוט להיות. ולתעד.", ואז באה אחת מבנות השירות שאיתי, והפסקתי.

נכון שזה קשה להפוך היכרות שטחית עם מישהו שפוגשים מדי פעם במסגרת מסוימת, לקשר אמיתי? אז היום עשיתי צעד לכיוון הזה, עם אדם ספיציפי. אני מאוד גאה בעצמי, כי זה צעד לגמרי לא מובן מאליו מבחינתי.

שיר ההרהורים האולטימטיבי.

נ.ב: היום בחרתי בגלים, כי הייתה לי תחושה של זרימה.

♠ אתמול היה יום ממש מוזר: התחיל בסדר, עלה לשיא חיובי, המשיך בסדר, ירד לשיא שלילי, עלה לשיא חיובי. כל התהפוכות האלה ממש התישו אותי 

השיא החיובי הראשון היה שנוכחתי בטיפול קלינאות תקשורת בגן, אחרי שרציתי כבר הרבה זמן. הקלינאית שאליה פניתי, אחת מהשתיים שעובדות בגן (שאקרא לה ג'וליה), מקסימה והסכימה ישר, ואפילו סידרה שזה יהיה טיפול של הבוסית הקטנה, שהיא אהבת חיי בערך (היא ודבורה). בהתחלה חשבתי שאצפה בטיפול מחדר הצפייה, אבל ג'וליה שאלה את הבוסית הקטנה: "בוסית, את רוצה שגם מקום לדאגה תבוא איתנו?", והבוסית ענתה בהתלהבות: "כן! בואי, מקום לדאגה!", קסם שכמוה. אז הייתי איתן וממש השתתפתי  קצת חשבתי שהנוכחותה שלי תגרום לבוסית להתרגש יותר מדי, וכך באמת היה בהתחלה, אבל כעבור כמה דקות מפלס ההתרגשות ירד והיא חזרה לעצמה. היה מרתק לראות איך ג'וליה עבדה איתה, בצורה חווייתית של משחקים ותמונות, ואחר כך גם סיפרה לי על מטרות העבודה עם הבוסית. ראיתי שיש ביניהן קשר מאוד טוב, והנחתי שזה נובע, בין היתר, מכך שג'וליה מאוד כיבדה אותה ואת האינטליגנציה שלה, וגם נתנה לה במידת-מה לקבוע את אופי הפעילות שהן יעשו, ובכך הפכה אותה לשותפה פעילה בטיפול, ולא פאסיבית. הטיפול אימת את מה שחשבתי גם קודם: שהאיחור ההתפתחותי של הבוסית הקטנה לא כולל את האינטליגנציה שלה (יש דברים אחרים - קושי ביציבה, ליקויי דיבור). נכון שהיא נוטה לאבד ריכוז מדי פעם ו"לחלום", אבל היא מאוד חכמה. ואני מתה עליה. היא עוד תשוב בסעיפים הבאים 

♠ השיא השלילי היה קשור דווקא לדבורה, לצערי. היינו בתחילת הצהרון, ופתאום היא התחילה להיות מאוד אלימה. קורה שלפעמים כשהיא מחבקת אותי היא גם תופסת לי בשיער, ואז אני אומרת לה שזה כואב לי והיא מפסיקה. אבל הפעם זה היה אחרת. היא משכה לי בשיער חזק מאוד, וגם הרביצה לי. אחרי זה היא הרביצה לעצמה (סטרה לעצמה) והתחילה למשוך בשיער של ילדים אחרים. לקחתי אותה לחדר פיזיותרפיה כדי שתירגע, ופשוט התחלתי לבכות. מעבר לכאב הפיזי, מה שהיא עשתה מאוד פגע בי והעליב אותי. ידעתי שהיא לא התכוונה לפגוע בי, שמדובר בבעיות רגשיות עמוקות שלא קשורות אליי ושכנראה היא נהייתה כ"כ מתוסכלת עד שהייתה מוכרחה להוציא את זה איכשהוא, ועדיין. אז ישבתי שם כשדמעות זולגות על פניי, והיא התנדנדה בערסל וצחקה, מה שעוד יותר העציב אותי. שוב, ידעתי שהיא צחקה בגלל שהיא אוטיסטית, ולא מסוגלת להבחין ברגשות של אנשים, או לעשות את הקישור שזה שאני בוכה אומר שאני עצובה, ועדיין הרגשתי רע. ובכל זאת, התמודדתי די יפה; סיימתי את הזמן שלי איתה, עברתי לקבוצה אחרת, כרגיל, מחיתי את הדמעות, נשמתי עמוק ונשאבתי שוב לעשייה עם הילדים הנהדרים האלה. ופתאום, משום מה, הכל התבהר; הילדים היו מקסימים מתמיד, העובדות שתמיד מעצבנות אותי לא עצבנו אותי בכלל, והרגשתי פשוט טוב. ולפני שיכולתי להתאושש מהשינוי המהיר הזה, כבר הגיע השיא החיובי הבא-

♠ שיא חיובי נאמבר 2: הפנינים של הילדים עושים לי את היום. והפעם הכוכבים הם ילד שנקרא לו עדן, וכמובן, הבוסית הקטנה. אז למה עדן? כי מדובר ביצור עדין ורגיש לכל דבר קצת מלוכלך או שונה ממה שהוא רגיל אליו. כמה זמן לקח עד שהוא הסכים לגעת בבצק כשאפינו עוגיות! חוץ מזה, הוא שקט וביישן, לרוב לא מדבר אלא אם מחייבים אותו, אבל לאחרונה ההתנהגות שלו נהייתה הרבה יותר אלימה ו"של בן": מפיל משחקים בחצר, רודף אחרי ילדים... זה בהשפעה של החבר הכי טוב שלו, שהוא די מופרע. בכל מקרה, הנה כמה משפטים נבחרים:

אנחנו בחצר, אני יושבת על כסא ועדן עומד לידי.
עדן: "תראי, הנה ציפור!"

אני: "וואו!"

עדן: "כן, אני עף איתה גבוה גבוה" ()
אני: "איך, ככה? עם הכנפיים?" (עושה תנועה של תעופה)
עדן: "לא לא, עם הידיים!" (מנפנף בידיים)
אני: "אה! ככה?" (מחקה אותו)

עדן: "כן!" (ומחייך ממש. הוא לא מרבה לצחוק או לחייך, אז כל פעם שהוא עושה אחד מהשניים אני לגמרי מוקסמת ומתה לחבק אותו. לפעמים הוא גם מסכים, אבל לא תמיד, כי הוא לא ממש אוהב מגע)

הלאה. עדן משחק עם שתי בנות, אחת מהן היא הבוסית, בכלי משחק לחול. הוא שולח אותן למלא את הדליים בארגז חול, מתיישב לידי ואומר "אני יושב פה ומחכה". אני לא יודעת אפילו למה כל כך אהבתי את זה, אבל התמלול שהוא עשה למצב פשוט כבש אותי.
אחר כך הבוסית הקטנה חוזרת, עם דלי שמלא בחול, ובטעות שופכת קצת על עדן.
עדן: "אל תשפכי חול על החולצה שלי!" (זוכרים את האיסטניסטיות?)
אני: "לא נורא עדן, זה לא היה בכוונה"

הבוסית: "כן, זה לא היה בכוונה! תירגע!"

באמת שהתגלגלתי מצחוק. 

אני אוהבת את איך שהם מיישמים דברים מהחיים האמיתיים כשהם משחקים, כי זה מעיד על יכולת לימוד והפנמה. נגיד כשהם משחקים בחול ומכינים עוגות, ואז כשהעוגה יוצאת מ"התנור" והם נותנים לי לטעום, הבוסית אומרת: "אבל תיזהרי! זה חם!", ועדן מוסיף: "נכון! צריך לעשות פו!". אני גם אוהבת את זה שמדי פעם, כשמישהו הולך לטעום כחלק מהמשחק, הבוסית נזעקת: "בכאילו!", כדי להזכיר שזה לא אמיתי, שזה משחק. האמת שלפעמים באמת צריך את זה, כי יש ילדים שישר מכניסים לפה.

♠ אני ממש נהנית בספרדית, וחבל לי שהקורס נגמר בקרוב. נוצרה אווירה מאוד טובה וחיובית עם האנשים בקבוצה, ויש אפילו כמה שאני ממש מחבבת. בא לי להתבאס מזה שזה לא יהיה יותר, אבל די! שקט, מוח! הרבה יותר טוב לשמוח מההווה. 

♠ לפני כמה זמן הסתכלתי על עבודות מועדפות באינטרנט, ולראשונה ראיתי שמוגדרת כעבודה מועדפת גם עבודה עם אנשים עם צרכים מיוחדים (לדוג' בתור מדריכים בהוסטלים, מרכזי תעסוקה, ואפילו במועדוניות ובמרכזים לילדים). זה ממש שימח אותי, כי בעקבות השירות הלאומי התחברתי מאוד לעולם הזה, ונעים לדעת שתהיה לי אפשרות לעבוד בזה גם אחרי. ברור לי שעבודה עם בוגרים שונה מאוד מעבודה עם ילדים, ושאולי זה בכלל לא מתאים לי, אבל נחמד שהאופציה קיימת, למרות שיש עוד זמן (כמעט שנה).

♠ שמתי לב שיוצאים לי פוסטים ממש ארוכים וחופרים כשאני כותבת על הילדים מהגן! זה מצחיק, כי אני לא כותבת כאן אפילו חצי ממה שאני באמת רוצה  נו, מה לעשות שאני חולה להם על הקורקבנים.

כל השירים שלו פשוט נהדרים.