בקצה השמים, כמו חלום.

○ הדבר הכי מעליב שיכולים לומר לי: "וואו, את ממש יפה בלי המשקפיים". כאילו מה, עם המשקפיים אני נראית כמו כונפה חייזרית, ובלעדיהם אני מיס יוניברס? נו באמת. אבל בסוד אגלה לכם שגם אני חושבת שהפנים שלי יפים יותר בלי המשקפיים, מה לעשות שיש לי פחד מטורף מדברים שנכנסים לי לעיניים (ראו ערך משחק התופסת שאני משחקת עם רופא העיניים שלי בכל פעם שאני אצלו). אולי בעתיד אעשה ניתוח לייזר, בינתיים מפחדת גם מזה. אבל בינתיים המשקפיים שלי התחילו להתקלף, יש לי אותם כבר שנתיים ומשהו. אמא הציעה לי כבר כמה פעמים שנלך לקנות חדשים, אבל אני אף פעם לא יודעת במה לבחור! אמא תמיד מנסה למשוך אותי לדגמים משוגעים וצבעוניים, אבל זה כ"כ לא אני. מצד שני, אני גם לא רוצה דגם משעמם. מה לעשות? :(

○ השבוע, איש שנראה לפחות בן 80 קרא לי "גברתי". מה לעזאזל, אתה לא רואה שיש בינינו יותר מ-60 שנה הפרש? זה קרה כשהוא עצר את הרכב (הידני, ברור) שלו ליד תחנת האוטובוס שחיכיתי בה וביקש הכוונה לרחוב מסוים. הכרתי את הרחוב אבל לא ידעתי איך לכוון אותו אליו. שנייה אחרי שאמרתי לו שאני לא יודעת, הגיעה לתחנה העובדת שאני הכי שונאת מהמועדונית, והוא שאל אותה, והיא אמרה שהיא צריכה להגיע לשם ופשוט נכנסה לו לאוטו! כבר הזכרתי שאני שונאת אותה?

○ כמו שזה נראה עכשיו, אני הולכת להישאר בגן בשנה הבאה, ואני מנסה להתייחס לזה בצורה הכי חיובית שאפשר ולמצות מזה את המיטב. חוץ מזה, בגן הולכים להיערך שינויים שלא קשורים אליי, אז אולי דווקא מה שייצא מזה הוא לטובה... רשימת התקוות לשנה הבאה: שבנות השירות שאיתי לא יהיו דוסיות מדי, שגננת הבוקר שאעבוד איתה תהיה פתוחה ושתשתף אותי, שעובדות המועדונית שאני שונאת (יקראו מעתה: עה"שש) לא יהיו יותר (או שלפחות לא אצטרך לעבוד איתן). אמן.
אגב: שוקלת אם לדבר עם מנהלת המועדונית ולספר לה על כל מיני דברים שעובדות המועדונית שעהש"ש עושות, שלדעתי גובלים בהזנחה. כאילו, עזבו את זה שלפעמים הן מכינות עבודות במקום הילדים כי אין להן כוח לעבוד איתם, שזה מעשה חמור לכשעצמו אך לא הזנחה; אבל קרה יותר מפעם אחת שיצאתי עם דבורה מהכתה לחצר והן שכחו לנעול את הדלת (אפשר לנעול רק מבפנים), וכשאחת מבנות השירות באה להחליף אותי, היא מצאה ילד שהסתובב בחצר ושיחק, ולדעתה הוא היה שם לפחות חמש דקות. והן אפילו לא שמו לב שהוא יצא! אתם קולטים? דבר כזה זה יכול להיגמר באסון. מצד שני, אני לא ממש סומכת על זה שמנהלת המועדונית תהיה דיסקרטית בנושא, ואני לא רוצה ליצור מתחים ואיבה ביני לבין עהש"ש יותר ממה שכבר יש שם. אז אני באמת לא יודעת מה לעשות.

○ קניתי כפכפים נחמדים בעלי פלטפורמה קטנה שמגביהה אותי ב-5 ס"מ, שזה די הרבה לננסית כמוני. התוצאה: אתמול הילכתי ברחובות העיר המהבילה בתחושה גבוהה ומנצחת. אגב מהבילה, נדמה שכמה מקלחות שלא אעשה, כמה דאורדורנט שלא אמרח, כמה בושם שלא אתיז - אחרי דקה אחת בחוץ, גופי עדיין יתחיל להפריש ליטרים של זיעה. באסה. לפחות כל המקומות הסגורים ממוזגים היטב, כולל האוטובוסים, שם אני מבלה הרבה מזמני. ועדיין, איזה חום. איכס.

קצת התמכרתי אליהם.

* הגן שאני נמצאת בו הוא בעצם אשכול גנים, ולכבוד סוף השנה כל גננת הביאה לבת שירות שלה מתנה כלשהי (שרשרת ועוד משהו). לי לא הביאו, כנראה כי אני שייכת למועדונית, למרות שאני נמצאת גם ברוב השעות של הבוקר בכתה מסוימת, ומשמעותית מאוד שם. כמובן שיש את האפשרות שהמועדונית תקנה לי משהו, אבל קשה לי להאמין. גם כי אני בת השירות הראשונה שלקחו למועדונית, לא הייתה אף אחת לפניי, וגם... לא יודעת, לא מאמינה שהם יחשבו על זה. לא שזה כזה ביג דיל, והעניין הוא לא המתנה בכלל, אלא ההערכה שהיא משקפת על העבודה שלי. אבל לא משנה.

* התקבלתי לעבוד בקייטנה לילדים ובני נוער עם צרכים מיוחדים שתהיה באוגוסט. אני מאמינה שיהיה קשה ומאתגר, אבל גם חווייתי מאוד. מעניין איך זה לעבוד עם אוכלוסייה בוגרת יותר... אני מניחה שיותר קשה, כי עם ילדים הכל תמיד נורא חמוד. אצל גדולים, פחות. אבל אני שמחה על ההזדמנות הזו שניתנה לי, ועל הניסיון שאצבור בזכותה. יש עוד זמן, אבל אני כבר מחכה שיתחיל... כשאני חושבת על זה, זה קצת משכיח ממני את העובדה ש-

* עדיין לא יודעת מה קורה איתי בשנה הבאה מבחינת השירות הלאומי, ואין לי מילים כדי לתאר את כמה שזה מדכא אותי ומוציא לי את כל הרוח מהמפרשים. אני מרגישה שאני תלויה בבירוקרטיה ובאנשים קטנים שלא שמים עליי, בעיקר מישהי אחת מטומטמת שלא עונה לי, וזו הרגשה מזעזעת. זה נשמע כאילו אני מוציאה את הסיטואציה מפרופורציות, ובמידה מסוימת זה באמת ככה, אבל אחרי הכל זה החיים שלי. אין לי כוח לחוסר וודאות הזאת, ואני גם פוחדת לסגת מבחינת המצברוח למה שהיה פעם. ואני פשוט לא מוכנה לחזור לשם. אבל בינתיים פשוט אין לי כוח לעצמי. אני בוכה הרבה.

* ירדתי להביא שקיות סופר מהאוטו של אמא והרגשתי הכי חרא בעולם. לבשתי פיג'מה ונעלתי כפכפים חדשים שקניתי בקרוקס, עם פלטפורמה קטנה, לא שיא היופי אבל יחסית חמודים. הרגשתי שהשיער שלי נתלה לי מהראש, הוא כבר ארוך מדי, אני רוצה להסתפר אבל אני מפחדת משינויים. וגם כמהה להם. למה אני לא יכולה להיות פשוטה יותר? נכון שזו שאלה של אנשים שחשים מורכבים? אבל זה לא ככה, פשוט נמאס לי שהכל קשה לי כל כך.

* כמעט שכחתי לכתוב שהשבוע הייתה מסיבת סיום בגן, והיה יפה אבל גם נורא עצוב. כל כתה הכינה מאכל כלשהו, אז ראינו סרטונים שתיארו את תהליך ההכנה שהילדים עשו, וזה היה ממש חמוד. שיחקתי עם עצמי במשחק "התאם את ההורה לילד" וזה היה משעשע. יש ילדים שנראו כמו העתקים קטנים של ההורים שלהם, והיו ילדים שנראה שכל קשר בינם לבין הוריהם הינו מקרי בהחלט. היה משעשע במיוחד לראות את חבורת האימהות הפיליפיניות שישבו אחת ליד השנייה. דיברתי עם חלקן, והן היו ממש חמודות. דיברתי גם עם כמה הורים מהכתה "שלי", וגם מכמה של כתות אחרות, והם היו מקסימים, וזה שימח אותי. אבל... ראיתי את אמא של דבורה, סופסוף. שמעתי עליה שהיא לא ממש בסדר, אבל רק כשראיתי אותה הבנתי עד כמה. בפעם הראשונה שראיתי אותה, היא החזיקה את הידיים של דבורה וניסתה לרקוד איתה בכוח לצלילי המוסיקה שהייתה ברקע, למרות שהיה ברור שדבורה לא רוצה. שום רכות, שום עדינות כלפיה. קצת אחרי זה, הילדים שרו שיר בישיבה לכבוד ההורים, ועשו תנועות תוך כדי שהם מחזיקים אביזר כלשהו. דבורה ישבה עליי, ועשיתי יחד איתה את התנועות, ותוך כדי אמא שלה ניסתה לצלם אותה בפלאפון. לאורך כל השיר אמא שלה צעקה: "דבורה! תסתכלי עליי! תסתכלי למצלמה! דבורה!!! מה, את לא יודעת איך קוראים לך?! תסתכלי עליי! אני אקח לך את זה! [את האביזר שהיא החזיקה] דבורה! תסתכלי עליי!". זה היה נורא, ועוד הייתי בלב הסיטואציה. לא יכולה לחשוב בכלל איך זה היה בשביל דבורה, ואיך זה בכלל לחיות עם אמא כזאת. לדבורה יש אחים גדולים שגם הם סובלים מפיגור שכלי, ואני יודעת שאחד מהם נמצא בפנימייה, בגלל שהוא מאוד אלים. לפעמים אני מסתכלת עליה ולא רוצה שהיא תחזור הביתה.
אבל ראיתי גם את ההורים של ק', הילד הפיליפיני הכי מדהים בעולם - שהם לא בדיוק ההורים שלו; זו אמא שלו ובן הזוג שלה. אבל היה אפשר לראות שהקשר בין ק' לבין בן הזוג של אמא שלו הוא מדהים: כש-ק' ראה אותו הוא רץ אליו בשמחה מטורפת, קפץ עליו וחיבק אותו כל כך. וראו שהגבר הזה אוהב אותו בכל מאודו, ומתייחס אליו כאילו היה בנו. זה פשוט חימם לי את הלב.

כל הרומנים המדומים האלה

המדומדמים

צבועים באור יקרות

של מסך מחשב

מתמתחים

רכים וקשים

חודרים ומטפסים

על הגוף

כמו גמדים קטנים

אני מכשפת?

או מכושפת

אני בעיקר

כבר לא עוקבת

אחר אותם כינויים עלובים

שצורחים "טעות!"

לחיצה

על העכבר

לחיצה

על הבטן

במחי אצבע אני

מתקשרת

בשפה העברית שמתחזה

לשפת הגוף הנושק

הגועש

החי

כל כך

הייתי רוצה

שזה יהיה אמיתי

וכל כך

הייתי רוצה

שזה יישאר

אשליה נצחית

לפעמים אני חושבת שאני חולמת על משהו שלא קיים בכלל. קשר אוהב שמלא בהכל, יש כזה דבר? בסרט "אפס ביחסי אנוש" (הגרסה הלועזית - "Zero motivation", או אפס מוטיבציה, טובה בהרבה לדעתי) דאנה אבגי משחקת חיילת בתולה שרק מתה לשכב כבר עם מישהו ולגמור עם זה. אני שונה כי אני רוצה לחכות ולעשות את זה עם מישהו שבאמת אוהב? הרי השאיפה שלי היא למצוא מישהו שירצה אותי כמו שאני, כולל בתוליי. בכלל, לא ידעתי שזה דבר כזה מרתיע. בהיבט של קשר זוגי ארוך טווח, אני באמת לא רואה את זה ככזה ביג דיל.
לא יודעת. להגיד שאין לי איפה לפגוש בנים זה גם נכון וגם תירוץ. כי הדגש הוא לא על הקטע הפרקטי, אלא על הפנימי והעמוק יותר. אני צריכה ללמוד איך לא להילחץ כל כך מאינטראקציות עם בחורים, איך לתת הזדמנות גם אם אני פוחדת להיפגע, איך להיות עצמי גם אם זה קשה. ובינתיים אני הולכת לאיבוד מדי פעם בתוך קשרים וירטואליים רעים ולא מספקים כי אני אוהבת להרגיש מגרה, קטנה, מסחררת ועליונה.

אה, ואני גם במחזור, מה שגורם להכל להיחוות בצורה חזקה מדי וחסרת פרופורציות.