בקצה השמים, כמו חלום.

כואבת לי היד, ואני חושבת שזה בגלל שישנתי עליה. זה מבאס ומזכיר לי את הכאבים האחרים, גם הם פיזיים אך דוממים יותר, נחבאים מתחת לפני השטח, כמו גלים בעומק הים, וגם לפעמים צפים ועולים ומחסלים כל פיסת תקווה קלושה שהייתה לי.
מה עוד יש לי לומר. היום א' נשך אותי, ההתנהגות שלו הפכה לבלתי נסבלת וכ"כ קשה להתמודד איתו. לדבורה היה היום שוב - איך לקרוא לזה? התקף דיפרסיה? שיגעון? עצבים? בארוחת צהריים היא הייתה בסדר גמור, אכלה והייתה במצברוח טוב ואפילו ביקשה ללכת לשירותים מיוזמתה (שזה משהו שלא קורה בד"כ, היא לא גמולה מחיתולים) והייתי מאוד גאה בה. אבל כשהייתי בהפסקה היה לה את התקף הבכי הזה וקילחו אותה והיא נרגעה, כשחזרתי מההפסקה ראיתי שהיא כל הזמן משפשפת את העיניים וחשבתי שהיא עייפה, אז לקחתי אותה לחדר עם המזרנים, פרשתי לנו אחד, נשכבתי עליו והזמנתי אותה לבוא אבל היא לא רצתה, ובשלב מסוים היא נתנה לי כאפה ממש חזקה בפנים. זה היה כואב וגם מעליב, ובמשך כמה דקות פשוט ישבתי שם עם היד על הלחי החמה. אחר כך הלכנו בחזרה לכתה, הילדים עדיין ישנו והיא סתם הסתובבה בחדר כמו שהיא תמיד עושה. ואז היא דחפה את אחת השידות כדי להפיל אותה, היא עושה את זה לפעמים אבל הפעם אחת הילדות (הפרינססה) ישנה ליד השידה הזו... אלו היו שניות כל כך מפחידות, במזל הייתי לידה ועצרתי אותה, לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם השידה הזו הייתה נופלת על הפרינססה. לפני כמה דקות אמא הרגישה שאני עצובה ובאה לחדר שלי, סיפרתי לה על כל מה שקרה עם דבורה ופשוט התפרקתי בבכי מכל הלחץ והתסכול והמחשבות על האסון שנמנע. אמרתי לאמא שאני כ"כ אוהבת את דבורה, אבל שלפעמים אני פשוט לא יכולה להכיל את האגרסיות שלה. אני מנסה להפנים שאין מה לעשות, ואי אפשר להציל את כל העולם. היא ישר אמרה שמישהו אחר צריך להיות איתה ולא אני, שזה יותר מדי, אבל זה רק יותר עצבן אותי כי גם ככה כולם מתחלקים ומתחלפים בשמירה עליה. אמרתי שמצד אחד אני לא רוצה שהיא תפגע בילדים, אבל מצד שני - מה הפיתרון? לבודד אותה? גם אבא בא להיות איתי, וכשבכיתי הם ליטפו לי את הראש ואת היד וזה היה נעים. בסוף נרגעתי. תמיד נרגעים בסוף, גם אחרי הבכי הכי נורא. עכשיו אני סתם עצובה קצת. היחסים עם החברה הכי טובה לא מזהירים בלשון המעטה, אבל באמת שנמאס לי כבר לחשוב על זה ולהתעסק עם זה. הלוואי שיכולתי לספר ל-י' על דבורה וכל זה, אבל הוא בקושי מסוגל לשמוע סיפורים מהגן, אפילו שמחים, זה קשה לו מדי ומדכא אותו, ואני יכולה להבין את זה. לפחות יש לי את ההורים, שזה לא מעט.

אני מקבלת קצת תחושה מעפניות מהפוסט הזה, אבל זה מה יש.

התקלחתי כבר קודם, אז לא ממש נשאר לי מה לעשות. אני שומעת שירים עצובים של EELS, אז יוז'ואל, מצ'וטטת עם זרים וגם עם בלוגר שכותב מילים יפות, הן לא ממש בשבילי אבל הוא משתף אותי בהן, וזה מספיק טוב כרגע. ובעיקר... בעיקר רוצה להתכרבל עם מישהו. להתלטף, ככה בחושך, כששני חיוכים משוננים בוהקים באפלה, ואם בורחת לי דמעה אז הוא לא נבהל אלא עוטף יותר, מוחץ יותר, אפילו ממיס אותה בלשון שלו. ולא צריך לדבר, רק אם יש דברים חשובים להגיד ולא סתם. ולא מחפשים משמעויות בכל דבר, או דברים נחבאים, כי הכל בסדר. הוא אפילו אוהב את נקודת החן הבולטת שלי, זו שאני שונאת ונמצאת מעל השד השמאלי, וגם את הכתם הקטנטן הבהיר שמתחתיה. ומנשק את שניהם. העובדה שאני ממש רעבה קוטעת לי את הפנטזיה ה-הו-כה-רומנטית. באסה. כי מה כולם רוצים בעצם. חיבוק לא וירטואלי. נשיקה של שפתיים חמות על המצח. הראש שלי מלא במטאפורות, לפעמים הן מתעוררות לחיים והופכות לאמיתיות, והמילים על הצג כ"כ מוחשיות. מתי זו מציאות, מתי אשליה? איך אפשר להבדיל? אני רוצה הרבה דברים אבל רוב הסופ"ש אני יושבת בבית, קצת מכווצת, קצת קהה, קצת רגועה וקצת חסרת מנוחה. תיאורים אלימים שלפעמים שובים אותי ולפעמים מרתיעים, ואני קטנה כל כך בידיים הגבריות. החלומות שלי משחקים בי, מעמתים אותי עם דמויות מהעבר, ואני לגמרי חיה שם, בתנועות ובצבעים אמיתיים. מה זה משנה בכלל. מה הכל משנה. ומי אני בתוך כל המילים האלה, המתחננות, היורקות דם ואש ולא נחות, מוקלדות במרץ. מאחוריהן אני, שקטה, נושמת, כמעט לא קיימת אך קיימת. לפעמים התאווה כל כך גדולה, אני נחנקת, לפעמים רק רוצה שיעזבו אותי בשקט. אני לא יודעת איך לסיים. אני לא יודעת כל כך הרבה דברים.

עריכה (00:55): אתם יודעים שרק עכשיו קלטתי שהדמות בתמונה של הבלוג ישנה? ZZZ והכל. אני לא יודעת מה זה אם לא רמז.

לפעמים אני חושבת עליו.

על האדם שאוהב.

סדרת שאלות אינסופית נרקמת במוחי, ואני לא עונה עליהן אלא נותנת דרור לדמות שמולי להיות ערטילאית ומופלאה.
נגיד, איך הוא אוהב להירדם בלילה, ועל מה הוא חושב ברגע שהוא פוקח עיניים.

מה יכול לחייך אותו גם ביום הכי עצוב.

עם מי הוא הכי אוהב להתחבק.

באיזה מקצוע הוא היה הכי טוב בבית ספר, ואיזה מקצוע הוא הכי אהב ללמוד.

מה הוא קשקש במחברת כשהיה לו משעמם.

מי היה החבר הכי טוב שלו.

מה מנקה לו את הראש כשרועש מדי בפנים.

איזה שיר הוא הכי אוהב לשמוע כשהוא בוכה, ואיזה שיר הוא הכי אוהב לשמוע כשהוא שמח.

איזה בגדים הוא הכי אוהב ללבוש.

מה הדבר הכי יפה שאמרו לו.

איזה ספר הוא קרא כבר מיליון פעם.

איזה סרט לא נמחק לו מהראש.

באיזה מקום הוא הכי רוצה להיות בעולם.

איפה הוא רוצה למות.

מה הוא רוצה להיות כשהוא יהיה גדול.

מה הוא הכי אוהב לאכול.

כמה הוא אוהב את האחים שלו.

איזה מתקן הוא הכי אוהב בלונא פארק.

מי נותן לו השראה.

מה הכי מפחיד אותו.

האם הוא איבד מישהו.

איזה טעם של סטרפסילס הוא הכי אוהב.

כשניפגש, ארצה לדעת את כל התשובות. אבל כרגע יש לי רק את השאלות, וגם זה בסדר.