בקצה השמים, כמו חלום.

היום קרתה סיטואציה רומנטית להחריד בגן, במפגש הבוקר. אבל רומנטית חמודה כזאת, של ילדים.
השרמנטי (אהוב ליבי, באמת) והנסיכה (היא הבת היחידה בגן, מה שמכתיר אותה לנסיכה של הגן - יש לה אפילו תא שירותים פרטי משלה!  חוץ מזה שהיא קצת מזכירה לי את הנסיכה על העדשה, כי המון דברים קטנים מפריעים לה) ישבו זה לצד זה לפני שהתחיל המפגש, כשפתאום השרמנטי עשה חצי סיבוב לכיוונה. אמרתי לו להסתובב בחזרה ולהסתכל על טולה (שהעבירה את המפגש), ואז הוא אמר: "אבל... רק רציתי לחבק אותה!", וחיבק את הנסיכה. עכשיו, הנסיכה היא ילדה שלא אוהבת שנוגעים בה, בטח ובטח כשזה לא מיוזמתה; אם ילד קרוב אליה מדי, היא צועקת. אבל הפעם, בקטע מוזר ממש, היא נענתה לחיבוק! זה היה מקסים, כי היא אמרה: "גם אני רוצה לחבק אותך!", וחיבקה. איזה לושלושים! כולנו התמוגגנו (=נקרענו מצחוק), כשפתאום השרמנטי אמר לה: "הידיים שלך כל כך נעימות וחמימות, אני רוצה ללטף אותן!", וברור שהילדה התלהבה, ואז קטענו את זה לפני שזה יתפתח יותר מדי 
באמת שחולה עליהם, יואו. לא יודעת אם כתבתי פה שאני עובדת עם חלק מהילדים (חצי מהם, למען האמת) בצורה פרטנית, כמו כל הצוות החינוכי של הגן. אז היום היו לי ארבעה זמנים פרטניים כאלה (שתיים מהם עם אותו ילד - הנסיך האפריקאי שלי שאקרא לו כאן מוגלי, פשוט כי הוא כל היום מחפש לטפס ולקפוץ מדברים, ובקלות יכל להיוולד בג'ונגל), והם הלכו ממש טוב! היה לי גם זמן עם פיצקי (הילד הכי נמוך בגן מבחינת הרמה והתפקוד, והוא גם הכי קטן בגיל והכי פיצקולין), שבתחילתו הוא היה די עייף ולא מרוכז, אבל אז הוא נכנס לזה וממש שמחתי. היה לי ממש כיף לחזור אחרי החופש. טולה (הגננת, למי שלא עוקב) מהממת יותר מיום ליום ואני גם נורא מעריכה אותה מהבחינה המקצועית, שזה כיף.
 

בבניין שלי, ממש מתחתינו, גרה משפחה חמודה. המשפחה עצמה הייתה יכולה להיות נורא לא מעניינת אלמלא אב המשפחה, שהוא חתיך, צעיר, חמוד, ספורטיבי וwhat not. די דלוקה עליו (קשות) כבר מאז שהם גרים פה (כמה שנים טובות). חשבתי על זה רבות (כהרגלי), והבנתי שאני רוצה אותו לא כי הוא ממש יפה או משהו (הוא לא), אלא בעיקר כי הוא אבא. וזה לא קשור לדאדי אישיוז, כי אין לי, אלא שאני תופסת אבות כגברים מיושבים, אחראיים וחכמים. וכמובן - הם דוגמה נוספת לאנשים שאף פעם לא יהיו שלי (כי הרי למה שאי פעם אמשך למישהו שאשכרה יכול להיות איתי, ראו ערך גייז). קיצר, הנה מילון מזורז לדברים שאני אומרת בשיחותינו הקצרות:

"היי" - "ראר"

"מה קורה?" - "למה אתה חתיך?"
"בסדר" - "תעשה אותי"

"צריך עזרה?" (בהתייחס לעגלת התינוק שהוא סוחב) - "צריך עזרה להגיע לפורקן מיני? כי אני ממש פה, קומה מעל"

פתאום חשבתי על זה שממש בא לי מישהו, אבל לכתוב את זה פה עלול לגרור תגובות של גברים מתוסכלים מינית ואין לי כוח (איזה מביך אם אחרי שכתבתי את זה - אף אחד לא יכתוב לי. אז תכתבו או אל תכתבו, מה שבא לכם)

האמת שאני לא אוהבת ציפורים, אבל כן את השיר הזה. אני צריכה שירים חדשים.

אני כל הזמן חושבת עלייך, יקרה שלי. את כל הזמן נמצאת שם, במחשבות שלי, אבל אני צריכה להיזהר, כי אם אחשוב עלייך חזק מדי, אתחיל לדמוע בלי להתכוון. היום הייתי בים, את יודעת? ישבתי במים הרדודים, נותנת לגלים לערער את ישיבתי, טובלת את גופי במי מלח כשהשמש עוד גבוהה בשמים, עיניי מוגנת בכאילו עם משקפי השמש שלי. הקצף ליטף את ירכיי כשהשתדלתי לא לחשוב על הדגים והלכלוך שמסביבי. אחרי ששטפתי את עצמי במים מתוקים, התיישבתי על הסדין וקראתי סיפורים של אנשים אחרים. ואחרי שקראתי כמה סיפורים מדפים לבנים מדי, את צפת בראש שלי. חשבתי על זה שאותך אף פעם לא לוקחים לים, או לשום מקום בעצם שהוא לא הכרחי, כי את לא מסוגלת שלא לברוח, לגלים, או לכביש, או להשד יודע איפה. ואני רק רוצה שתשבי לידי, עטופה במגבת, מלקקת קרטיב או בונה ארמון בחול או פשוט עושה דברים שילדים רגילים עושים. היית יכולה להיות הכי יפה בעולם, שם על החוף, בבגד ים שלם של ילדות ועם חיוך שאוהב את השמש. שאוהב לחיות. כשהשדים שלך תקפו אותך ובכית וצרחת בלי שליטה אני החזקתי אותך, זוכרת? אני חיבקתי אותך והחזקתי לך את הידיים שהדפו אותי, ואמרתי לך שהכל בסדר למרות ששום דבר לא היה בסדר, אף פעם, עד שנרגעת. אני אף פעם לא אשכח איך לימדת אותי לאהוב, לאהוב באמת, ולתת מעצמך ולהעניק לאחר. כי זה פשוט לאהוב את מי שכולם אוהבים, זה אפילו קל. אבל אותך, הילדה הקשה, עם הבגדים הישנים, והכינים, והאלימות, והאוכל מהרצפה, והיד בחיתול, וההתקפים - זה לא היה קל בכלל. אבל אהבתי אותך הכי בעולם, אני עדיין אוהבת. עד כלות, קטנה. היו פעמים שלא הבנתי למה את עושה את מה שאת עושה, כשהפלת שוב ושוב את הקופסאות, כשחטפת אוכל מצלחות של ילדים אחרים כמו חיה, כשכמעט הפלת את השידה על אחת הילדות הישנות, וצעקתי עלייך וכעסתי נורא. אבל בפעמים אחרות, כשחזרת אחרי חופשה עם סימן ענקי של נשיכה על הזרוע, כשהתנפלת עליי בחיבוק רעב מדי, כשהרבצת לעצמך, ידעתי שזו לא אשמתך ולא הבנתי למה העולם לא מפסיק כבר להתעלל בך ככה.
אני חושבת לדבר עלייך עם טולה, היא מקסימה ובטוח תבין, והיא גם אמרה לי כמה פעמים שאני יכולה לדבר איתה תמיד ולא רק על דברים שקשורים לגן, וזה לא נשמע כמו אמירה מהשפה אל החוץ כמו שאמירות מהסוג הזה נשמעות בדרך כלל. אז אולי אקח את ההצעה, אולי יהיו לה פתרונות וגם אם לא, אני אזכה להוציא את זה קצת מהמערכת שלי. רק שאף פעם אין זמן. אני אדאג שיהיה זמן.