My life

בוקר- 5 פלחים של תפוח ירוק (50)+קפה הפוך (100) = 150

מכון - שרפתי 550 קלוריות:)

צהריים- 8 פרוסות של אננס (240, נעגל ל250 שייצא סה"כ עגול)

בינתיים אכלתי היום 400 קלוריות, אז אני במינוס של 150:)

המשך-

אז בארוחת ערב אכלתי הרבה אבל אכלתי רק מהשעועית הירוקה ומהירקות המאודים אז איכשהוא זה התקזז..

נניח ניתן לארוחת ערב 550 בעיגול גדול למעלה אז אכלתי 950,

ובלילה שתיתי 2 צ'ייסרים קטנים אז נגיד עוד 150.

כן 1100 זה הרבה אבל שרפתי 550 וגם אני כבר לא שואפת לאכול 500 קלוריות כל יום אז זה בסדר:)

שישי שבת בבית שלי עם אוכל זה קשה אז אני באמת מרוצה.

במיוחד שאתמול אמרו לי שאני מקל! איזה כיף לשמוע את זה סוף סוף.

אני כמעט בטוחה שירדתי כבר מה55,אני אשקל בראשון

טוב אני לא יודעת כ"כ איך מתחילים לכתוב את זה..

אז אני פשוט אתחיל.

אני בת 18 עוד כמה ימים,מסיימת י"ב. אם ישאלו אותי עוד כמה חודשים,שנים- "איך היה בתיכון?"

וואי היה מטורף,וכיף. כי באמת היו זמנים ממש טובים. בסך הכל אני מקובלת,יש לי חברים טובים,היה לי חבר כמה שנים,יש לי משפחה מדהימה.. אני יכולה גם להסתכל על התיכון אחרת לגמרי,אני סובלת כבר מכיתה י' מהפרעות אכילה,ולמרות כל מה שתיארתי עד עכשיו החיים די סבבו סביב ההפרעות אכילה.. גם כשאני אתאר את התיכון כמשהו מטורף וכיף אין ספק שזה בלי להתייחס ל חצי שנה מתוך כיתה י"ב שאין ספק שזאת הייתה השנה הכי קשה שהייתה לי בחיים..

אני יכולה לכתוב כאן ימים שלמים על מה שעברתי עם הפרעות אכילה אבל אין טעם להתעסק בזה יתר על המידה כי אני עכשיו מסתכלת קדימה.. אז אני אתן תקציר.

תמיד הייתי ילדה שאכפת לה מאיך שהיא נראית,נחשבתי לכוסית בשכבה,יחסיתת רזה, משקל 54-55 על 1.66-1.67 . אכלתי מה שרק בא לי,והרבה.

בכיתה י' עליתי קצת וזה לא מצא חן בעיניי אז עשיתי דיאטה. לא מתוכננת יותר מידי,לא ידעתי מה זה קלוריות ולא דיברתי על זה עם אף אחד. פשוט הרביתי בסלטים,הפחתתי כמויות. ירדתי אנשים אמרו לי שנראיתי טוב,אז ירדתי עוד.. מפה לשם הגעתי למשקל 46-47 ואובחנתי כאנורקסית. אני הייתי מאושרת עד הגג ואהבתי את איך שאני נראית. כל כיתה י"א התנדנדתי על המשקלים 43-48 ואהבתי נורא את איך שנראיתי. כולם מסביבי לחצו עליי לעלות,המשפחה,החבר,החברים.. בסוף כיתה י"א נכנעתי והתחלתי לאכול יותר. וכאן התחיל הסיפור הכי נורא בחיים לי,הבולימיה. במשך אני חושבת 7 חודשים לא היה יום אחד שלא אכלתי בו בבולמוס. לאט לאט גיליתי גם את המשלשלים,ולאחר מכן את ההקאות. הגוף שלי ספג ממני פגיעות מכל הכיוונים.. מהבולייה רק עליתי במשקל. הגעתי השנה לממשקל של פאקינג 63 קילו. הכ גבוהה שהייתי בחיים. לא הייתי מזהה אותי בחיים. כל מה שמכיר אותי יגיד לכם שתמיד הייתי הילדה הכי שמחה וקופצנית שיש. בחצי שנה הזאת לא יצאתי מהחדר שלי,הייתי בוכה כל יום כלל היום.. הייתי שבר כלי.. אני לא יודעת אם מי ממכם שקורא את זה יכול להזדהות עם ההרגשה הזאת,של דיכאון אמיתי,שאתה מאבד תקווה. שאין יותר לאן לשאוף.שאין טעם לחיים. שלא רואים איך יוצאים מזה.. אפילו פעם אחת חתכתי את עצמי.. ואפילו שזו הייתה מעידה חד פעמית,זאת הייתה פעם אחת יותר מידי. כי תמיד תישאר לי על הזרוע צלקת קטנה של האות F. אבל באיזשהוא שלב לקחתי את עצמי בידיים. נרשמתי למכון. הבולןמוסים לאט לאט פחתו.. הכל בהדרגה.. ב3 חודשים האחרונים ירדתי מ63 ל55 קילו. אני כבר ממש קרובה ליעד שלי שהוא 50-51. אני הולכת כמעט כל יום למכון והבולמוסים פחתו ל1-3 פעמים בשבוע. וגם זה יותר מידי. אז כדי להכניס לעצמי סדר לדברים פתחתי את הבלוג הזה,אחרי שסגרתי את הישן. אני מוכנה לחזור לעצמי סוף סוף. לאני השמחה והקופצנית והמקובלת.ואני שבתת משקל. כבר עכשיו כולם אומרים לי שאני נראית מעולה,והביטחון העצמי חוזר אליי.. עוד5 קילו והרבה חיטוב,אני אהיה בשיא:)

ועכשיו לעניין הפרקטי-

אני לא אחפור ככה על החיים שלי כל יום חח,זה רק ככה לפתיחה הייתי צריכה את זה. אני פשוט אפרסם יומן אכילה כל יום,אני חושבת גם תמונות של מה שאני אוכל. (אני מנסה לאכול בריא,וקצת.) ולאט לאט אני מניחה שיבואו גם תמונות מצב. 

התגעגעתי לפה. אני שמחה שסגרתי את הבלוג הקודם שלי.. הוא היה דכאוני,ואני לא מזהה את הילדה שכתבה אותו,הילדה השמנה שהייתה בוכה בבית. עכשיו זאת אני,מרזה,יוצאת,כובשת:)

לחיי החזרה למוטב,לחיי התחלות חדשות:)

ולחייכן!