לפעמים קשה לי לחכות לה כל כך הרבה זמן מתחת לגשר, במקום הקבוע שלנו.
לפעמים היא מאחרת בשעה או שעתיים.
לפעמים אני מספיק לעשן חבילה אחת בזמן הזה.
לפעמים שתיים.
לפעמים, אם יש לי קצת חשיש, אני מעשן אותו עד שנגמר.
לפעמים קר.
לפעמים חם.
ולפעמים היא באה.
וכשהיא באה אז וואו, כולה יפה וזוהרת ומושלמת. קופצת עלי בהתרגשות וכורכת את הרגליים שלה סביבי, כאילו שאני משהו ששווה לשמור קרוב.
אני סמרטוט לידה, אני מחצלת, כמו שאמר סטס.
אני אחכה לה תמיד, והיא יודעת את זה.
אני שואל אותה מה אנחנו, והיא אומרת שאנחנו נהנים מהחיים.
ואני רואה בעיניים שלה שהיא נהנת, ואז גם אני נהנה.
ואני לוקח אותה ללונה פארק ולהחלקרח ואנחנו כמו ילדים קטנים. ואני לוקח אותה להצגות או מופעים ואז אנחנו שני מבוגרים אחראים. ואני לוקח אותה לאכול במקדונלדס בחצות ואז אנחנו שוב שני טינאייג'רים מאוהבים.
וכשאני לוקח אותה אלי למיטה ומוריד ממנה לאט את כל הבגדים, מנשק אותה בכל הגוף עד שהיא מתחננת שאפסיק, אנחנו רק אנחנו, בלי שטויות ובלי מחסומים.
לפעמים הסדינים קרים, ואז זה אומר שהיא הלכה מזמן.
לפעמים הם חמים וזה אומר שהייתי יכול לראות אותה אם הייתי מתעורר קצת יותר מוקדם.
ונשבר לי הלב כל פעם מחדש כשהיא לא שם.
ולמרות הכל אני קם, בסופו של דבר, רק כדי לחכות לה שוב מתחת לגשר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עזבו אתכם שטויות.