שגר פגר

קצת קשה לי בהכל עכשיו. לא כל הזמן, אבל כשאני לבד בבית ואני צריכה ללמוד משהו מפריע לי ועד עכשיו לא ממש הצלחתי להבין מה זה.

והיום כמה חברים ברצף שאלו אותי מה חדש, רצו להתעדכן, ולא היה לי מה לספר להם. זה קצת עצוב אבל לא היה לי שום דבר מעניין לספר להם. לדוגמה, הדבר הכי מרגש שעשיתי בשבוע האחרון היה להכין עוגיות עם אחותי.

אני מרגישה שנכשלתי כמתבגרת.

מה קרה ללהיות בקטע של ארבעה בנים בו זמנית או סתם לצאת עם מישהו חמוד? איפה כל המסיבות שאמורות להיות עכשיו? איפה כל האנשים שאני עוד לא מכירה?

אני לא מרוצה מהמצב הקיים.

אני אוהבת הפתעות ונכון לעכשיו אין לי כאלו. אני יודעת בדיוק מה אני הולכת לעשות בכל יום ואני לא סובלת את זה. זה עושה לי בחילה לחזור הביתה ולדעת שאין שום דבר שיכול להפתיע אותי.

ואני גם קצת לבד, כי לחברות הכי טובות שלי יש בחורים בחייהן שתופסים חלק נרחב מהיום שלהם, בין אם באופן פיזי ובין אם הן סתם עסוקות בלדבר איתם.

ואני כרגע הוא -


אני הבחור הזועף מתחת למטריה. ואני שונאת את התפקיד החדש שלי. 

כשהן מתקשרות זה רק כדי לדבר על הבחורים שלהן וכשהן שואלות "מה חדש?" אז אני שותקת, כי כבר סיפרתי להן על העוגיות בוואטסאפ, אז אפילו את החדשות האלה אין לי לספר.

ובכלל, מה חדש זאת שאלה טיפשית, תשאלו מה שלומי לפחות, ואז אני אוכל לומר לכם שהכל בסדר ולחייך בלי שאף אחד ישים לב שמשהו מפריע לי, אבל כשאתם שואלים מה חדש אז התשובה שלי היא "אין חדש" ואחרי התשובה הזאת קצת קשה לי לחייך.

ואני הכי מפרגנת לחברות שלי, הכי אוהבת אותן והכי שמחה שטוב להן, כי מגיע להן!

אבל רבאק, לאיש הזועף מתחת למטריה לא מגיע?

אני רוצה הרבה יותר,

דנה.