הוא היה סתם איזה מישהו והתחלנו לדבר לפני לא הרבה זמן, וגם "לדבר" זה מושג נרחב מידי, צחקנו מלא. לשנינו יש חוש הומור דומה. חוץ מזה שהוא לפעמים קצת טמבל, ולא מבין כשאני צינית, ואז אני קצת מתעצבנת ואומרת שממנו אני מצפה ליותר והוא שולח לי סרטון עם הומור טיפשי שאני אוהבת ושואל אותי אם עכשיו הוא בסדר.
והוא ממש בסדר.
תקופה ארוכה חשבתי שהוא עוד איזה דוש דפוק מהכיתה שלי שאין לו מושג מהחיים ובעיקר עסוק בלעשות פוזות ולגרום לכולם לחשוב שהוא כזה מגניב וכזה מצחיק, וזה נכון רק חלקית.
בבית הספר הוא בעיקר פוזה אחת גדולה, של הליצן הכיתתי, והדפוק שעושה שטויות ומדבר שטויות וזה שאף אחד לא מצפה ממנו לכלום.
אבל אחרי בי"ס הוא רץ אחרי במסדרון ומבקש ממני את המחברות כדי שהוא יוכל להשלים, ואני נותנת לו ומסבירה לו אם צריך.
ובהתחלה המערכת יחסים הזאת הפתיעה אותי, כי לא דיברנו לפני. ואז חשבתי שהיא קצת נצלנית, אז סיננתי אותו קצת. ורק אחרי כל זה, הבנתי מי הבן אדם שעומד מולי.
הוא בסך הכל ילד קטן, בן זקונים במשפחה נורא מוצלחת שלא עומד בציפיות אז הוא גנז כל תקווה אפשרית רק כדי שלא יתאכזבו ממנו. אבל כן חשוב לו להצליח וכן חשוב לו ללמוד והכי חשוב לו שיאהבו אותו, רק שיאהבו אותו.
ואני אוהבת אותו מאוד, אני אוהבת אותו כי גיליתי שהוא מצחיק גם בלי לנסות יותר מידי, והוא מנומס ואדיב ויש לו לב רחב.
ואני דואגת לו מאוד ומוודאת שהוא לומד כמו שצריך.
וזאת פעם ראשונה שאני אוהבת מישהו (שנראה טוב, אני מבטיחה לכם) לא במובן הזוגי של אהבה אלא בצורה קצת אימהית, כאילו הוא ילד קטן שצריך את התמיכה שלי כדי להצליח, כאילו הוא צריך שאני אתן לו יד כשאנחנו עוברים את הכביש.
ואולי אני עושה מזה יותר ממה שזה באמת, אבל הוא נכנס לי ללב והתמקם לו בנוחות.
אה, ואני מקווה שהוא ישאר, כי אני דווקא אוהבת שיש לי למי לדאוג.
יש לי מתכונת באנגלית ביום ראשון, באזרחות ביום חמישי ובספרות ביום שלישי הבא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
עזבו אתכם שטויות.