את הסתיו שלי את כול העונות שלי

*הקטע הזה מאוד קשור לחלק השני של הפוסט האחרון שלי אז מוזמנים לקרוא אותו *                       

אני מתאהבת בקלות. תמיד יש לי איזשהו קרש ברקע אף פעם אני לא יכולה להגיד שאין לי כלום לאף אחד. לרוב יש לי קראשים על כמה אנשים בו זמנית. כרגע יש בארך 5 אנשים שיש לי קראש עליהם. בהתאהבויות זה לא ככה, שאני מאוהבת זה רק בבן אדם אחד אבל גם להתאהב אני מתאהבת יחסית בקלות. בקיצור אני מפתחת רגשות ממש בקלות.

שאני מפתחת רגשות למישהו\מישהי זה קורה בתוכי. כלומר אני לא צריכה לראות את הבן אדם לעיתים קרובות אני פשוט מתבשלת עם זה עם עצמי.

 לסיכום: אני מפתחת רגשות בקלות ולהכול (פתאום העץ הזה נראה לי יפה במיוחד... וואו! ) ואני לא צריכה לראות את מושא אהבה\קראש לעיתים קרובות כדי להתבשל בעצמי עם הרגשות שלי.

אז התחלתי לפתח עם עצמי רגשות לשלגייה. אני מניחה שזה יישאר בגדר קראש כי אני לא עפה באוויר על האישיות שלה ואני רואה אותה לעיתים ממש אבל ממש נדירות אז לא סביר להניח בכלל שאני אתאהב בא או אפילו שזה יהיה קראש גדול. אבל זה עדיין מציק לי, אפילו מאוד מציק. כי חוויה קטנה שהייתה ממש נחמדה ומקסימה ויכלה להישאר ככה בזיכרון מתהווה אצלי בראש למשהו הרבה פחות נחמד. במקום שזה יישאר אצלי איפשהו עמוק בראש במגירה רחוקה שכמעת נשכחה זה מתהווה למחשבות חישובים והתלבטויות לרוב לא נעימות.

נניח אתמול נתקעתי על תמונה שלנו הרבה זמן וכל זה מלווה בשירי דיכאון ומחשבות בסגנון: "תתחתני איתיייייייייייייי בואי נבכא ביחד לרקע שירי נתן גושן קיטשיים" . למורות שאני בעצמי לא רציתי כלום. אני בעצמי שללתי ולא ציפיתי.

תמיד אפשר להגיד שאווירת יום אהבת משפיעה עליי ככה אבל אני לא חושבת שיש קשר.

נראה לי שאני פשוט בן אדם מאוד רגיש וכמו שידיד שלי פעם אמר: "הבעיה הכי גדולה שלי זה שאני חושב יותר מידי."

זה ממש נכון|! אם לא הייתי חושבת על זה שוב ושוב שופטת את עצמי ומערערת איך הייתי או לא הייתי צריכה להתנהג ולא הייתי הופכת את זה לדרמה הכול היה פשוט נחמד וחמוד.

כמו שהיא בטח לקחה את זה והכניסה את זה למגירה עמוקה בראש בשם: "קטעים נחמדים עם אנשים שאני לא בטוחה איך קוראים להם."