זה תאריך די
יפה 13.9.13. אני אוהבת תאריכים יפים. למורות שתאריכים זה מהדברים שהכי מפחידים
אותי. אני הכי מפחדת מזקנה ומבדידות. תאריך זה מסוג הדברים שקוראים פעם אחת ואף
פעם לא חוזרים. כבר אף פעם בשום מקום לא יהיה את התאריך: 2013–09–13. לא משנה כמה
ננסה. זה עבר ועוד רגע יגמר. אין פעם שנייה.
מה שלא הספקנו או התעצלנו לעשות היום אולי יהיה לנו צ'אנס לעשות מחר אבל זה כבר לא
יעשה בתאריך הספציפי הזה.
באמת האל
חזור הזה מפחיד אותי. גם זקנה מפחידה אותי. כי זה בא עם חולשה עם מגבלות והרבה
מאוד פעמים עם בדידות. אם אני יביא ילדים כנראה שזה יהיה מהסיבה הזאת. למורות שאני
מבינה שזה לגמרי לא מבוסס ומטומטם וילדים לא באמת מעניקים רשת ביטחון אלא אולי רק
אשליה שלה.
אני לא
אוהבת ילדים. אני לא רוצה ילדים. אבל יכול להיות שהלחץ החברתי יכפה עליי את זה.
זקנה ובדידות
זה אחד המתכונים למוות. יש רק דרך אחת להיוולד ועשרות דרכים למות. מהמוות עצמו אני
לא מפחדת. אני מפחדת מהעולם הבא אם הוא קיים. אני מפחדת מגיהנום. אני נוטה לחשוב
שיש גן עדן וגיהנום דתי. אז סביר להניח שאני ימצע את עצמי למטה.
יש לי נשמה חוטא.
רוב הנשמות
הן חוטאות. גם שלי. אני מחטיאה את הרבים, מעדיפה בנות ועוד...
מצחיק שאני
כותבת את זה ביום כיפור. אז סביר להניח שאני יגיע לגיהנום. בגלל זה המוות מפחיד
אותי.
התחלתי לצאת
עם מישהו. אני לא יודעת למה. בניתי לעצמי הסבר שלם על זה והנה הוא פרוס לפניכם:
אני רוצה
לצאת איתו חצי שנה ולשכב איתו כדי לעשות וי. כי בכל זאת צריך.
אבל למה
בעצם? למה צריך? כלומר אני לא נמשכת אליו,
אני כן יכולה להתאהב בגבר אבל בו ספציפית לא. אז למה אני עושה את זה לי? ומה איתו?
הוא באמת מקסים ובאמת לא אשם בכלום אני לא יכולה להתייחס אליו כאל חפץ זה לא
מוסרי. אבל בינתיים הסכמתי לדייט שני. באמת שזה היה רעיון גרוע. מאוד גרוע.
הפוסט הזה
נראה לי די טוב. אבל אתם בטח שוב לא תגיבו עליו. שיהיה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
