חלק א- "תגיד לאשתי שאהבתי אותה.
אני נכנס." או איך זה לרדת לבחורה בפעם הראשונה
לכל גבר ולכל לסבית או ביסקסואלית מגיעה
מתישהו הרגע הזה שצריך לצלול לעולם התחתון. את כולם זה מלחיץ ואני מודה- גם אותי.
השבוע בפעם הראשונה נפלה בחזקתי זכות כזאת ויצאתי למשימת שטח מאתגרת. אני אחסוך
לכם את הדאגה והודיע את הבשורה המשמחת- המשימה הושלמה.
גיבורים כמוני לא זוכים לאיתורי גבורה
ואפילו לא לצל"שים אבל תחושת סיפוק העצמי, שהקרבת עבור המולדת- מחפים על
ההתעלמות הממסדית.
אני אגולל בפניכם פה את סיפור הצלילה
הראשון שלי.
הלילה כבר ירד על המושב השקט בצפון
הארץ, האוויר מעט קריר דבר לא מפריח את השקט מלבד
משב רוח שקט שסוחף איתו ריח דשן קל. בשעות
כאלה רק 3 סוגים של אנשים לא ישנים: לוחמי הצדק, לוחמי הציונות ולוחמי המשגל.
באותו לילה אפלולי ניתנה בידי הזכות להשתייך לסוג השלישי.
באותה תקופה עוד לא עברתי אפילו את גיל
17 והייתי בשיא תקופת הפורענות שלי. את פעימות רגלי
הפניתי לכיוון כניסת המושב ובו פגשתי ספק
מכרה, ספק ידידה. ברשותכם אני אעניק לה את הכינוי וואנבי היפית או בקיצור- היפית.
היא הייתה לבושה בחצאית לא ארוכה ולא קצרה וחולצה עם שרוול קצר. פניה היו די נאים
ומלאים. היא הייתה מלאה נחמדות ספק אם הנחמדות הייתה כנה ואמתית או שמה היה משהו
אחר באוויר. לומר את האמת עד עכשיו אני לא מבינה האם יש מקור אחר לנחמדות שלה.
ואני גם מרגישה מתוחה על ידה. היא הובילה אותי לביתה שאז עוד לא ידעתי שהוא יהיה
המקום בו אני אזכה לצלול בפעם הראשונה. הבית היה נמוך קומה עם מרפסת בכניסה. הבית
היה חשוך ומסורבל. בפנים הבית היה משהו מבולבל ואנרכי. אולי זה הזיכרון שנשאר לי
ממנו אבל התחושה שלי הייתה שלמורות גודלו הקטן של הבית הוא הזכיר לי מבוך חשוך
ומפוטל או אולי מערה קדומה. בכניסה לבית קידמו את פני כל אלא שכבר הספיקו להגיע.
מטרת ההתאספות המעט המונית שלנו (לפחות לטעמי), באופן רשמי הייתה לחגוג יום הולדת
לאחד הנוכחים. המטרה האמתית הייתה לכל הפחות בשבילי לשכוח מעט את היומיומיות
האפרורית שהייתי כלואה בה. ועדיין הנני כלואה בה.
קצת דיברנו. קצת צחקנו. הרגשתי מנותקת.
מדי פעם נוחתת עלי תחושת הניקור הזאת. בד"כ זה קורה שיש סביבי אנשים. תחושת
לבד כזאת. הכרחתי את עצמי להתגבר על התחושת לבד הזאת.
לא להיסחף אליה. היו שם קצת יותר מ-10 אנשים אני חושבת. אני כותבת את זה ותחושת
הבדידות מנקרת בי שוב. אני מרגישה טיפה חסרת אונים אל מול הלבד וחוסר אכפתיות של
האנשים סביבי. כרגיל, תמיד שאני כותבת אני מגיעה לתפנית דיכאונית. לא משנה כמה אני
מנסה להימנע מזה.
שתינו קצת. שאני שותה אני חושבת פחות
ועושה יותר. אני מאבדת את הדיכאוניות שבי והופכת לגרסה השמחה וחסרת המעצורים של
עצמי. אני פחות שקולה, פחות מדודה. יותר שמחה ויותר מאושרת.
ברשותכם אני אדלג על חלק מהקטעים ואגיע
ישר למשימה שלי.
היא ישבה מקופלת בתוך עצמה בערסל. לא
יפה מידי. ג'ינג'ית מידי ובהירה מידי. לא התרשמתי ממנה. גם עכשיו היא לא השאירה בי
רושם רב. היא הייתה בזמן הנכון במקום הנכון. במקומה יכלה להיות כמעט כל אחת אחרת.
לאישיות שלה או לה עצמה אין משמעות. בדיוק כמו שלי לא הייתה משמעות. להישגים שלי,
לכישורים שלי, לאהבות שלי ולשנאות שלי לא הייתה משמעות. רק למעטפת. אפילו המעטפת
הייתה שולית. המקום הזמן והאלכוהול קבעו.
לשורדים האמיצים שהחליטו לקרוא את זה רק
בגלל הכותרת והגיעו עד הלום אני רוצה להודות!
סביר להניח שאף אחד לא שרד עד כאן אבל
ניחא. בכל מקרה פה מתחיל האקשן.
ברקע התנגן שיר של הבילויים. התנשקנו.
שאני אומרת שהתנשקנו אינני מתכוונת שאני והיא התנשקנו. אני מתכוונת שהתנשקתי גם
איתה אבל גם איתו, איתה, איתו ואיתו. הנשיקה איתה לא הייתה מיוחד ולא בישרה את
הבאות.
על מיטה ממוצאת בערך שרועים 3 נערות
ונער. את שלושת הנערות אתם כבר מכירים. הנערה הראשונה זו ההיפית, הנערה השנייה היא
הג'ינג'ית הבינונית- ההיא שלא משאירה רושם במתבונן והנערה השלישית זאת אני. אני לא
אקח על עצמי את האומץ לתאר את עצמי. הנער יפה. כנראה יפה יותר מכל הנוכחים באותו
בית מסורבל ואפלולי.
ארבעתם לא בדיוק לבושים. רק קרעים של
בגדים. קרעים לא במובן הפיזי. הבגדים שלהם חדשים ומכובשים. קרעים במובן של קרעים
מההופעה הראשונית שלהם שבא הם הגיעו לבושים בתחילת הערב.
שם הצופה יכול לראות רק לבנים שמכסים
במעט בושה את האזורים המוצנעים, שם רק כובע וכדומה.
החדר מואר באור חזק. ההיפית רק נכנסה
לחדר ועומדת בכניסה. ראשו של הנער נמצא עמוק באזור החלציים של הנערה הג'ינג'ית- אך
ללא הצלחה מרובה מידי. אני שכובה על ידם ובוהה בהם בסקרנות מסוימת. משועשעת מעט
מהניסיון שלו לספק אותה ככל הנראה ללא הצלחה מרובה. אני נזכרת בבדיחה: "גברים
חייבים להפסיק להעיר לנשים בנהיגה. אחרת אנחנו נעשה את זה לכם בסקס. יש לך עוד עוד
עוד נו לא ככה.. עזוב! אני אכנס." הנער מוציא את ראשו בייאוש ומכריז:
"טוב אנחנו שלישיה תחשבו על משהו יצירתי, אתן בנות!"
אני מחליטה להגיד לו שיעזוב ואני אכנס.
ארשת הביטחון העצמי שלבשתי על פני הייתה מדומה. למעשה הייתי מלאת חששות ופחדים מכישלון.
לקחתי אויר וצללתי.
נגלה בפני מראה מרתק של שונית ורדרדה. ליד
שפת הים גדלו אצות בשלווה. האצות לא הפריעו לי יתר על המידה בתצפית.
לאחר מאמץ כביר של כוחותינו המשימה
הוגדרה כהצלחה והיא גמרה.
כנראה שאני אפול עכשיו לקלישאה לסבית
אבל החלק הכי כיף היה החיבוק הארוך אחר כך. זה הרחיק קצת את תחושת סטוץ והעניק ממד
אשלייתי של קירבה.
לא דיברתי איתה מאז.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
