לפני מספר ימים אני נסעתי באוטובוס לכיוון
צפון הארץ. בזמן הנסיעה הזכרתי לנהג את ההבטחה שלו להגיד לי מתי אני צריכה לרדת.
הטיפ הכי חשוב לנסיעה בתחבורה ציבורית זה התחברות עם אלוהי האוטובוס, הכול יכול
כלומר-לנהג. שירדתי הוא פנה אלי ושאל: "את הולכת ליום הולדת?" עניתי לו:
"אמ.. כן יום הולדת אפשר להגיד גם ככה." ירדתי באמצע כביש מהיר וחשוך.
איתי מהאוטובוס ירדו כמה "בני מיעוטים". הדם שלי קפא וכבר ראיתי לנגד
עיני את הגופה החרוכה שלי בשדה, או את הגרון המשוסף אחרי האונס הברוטלי שהם יבצעו
בי. כמעט רצתי לתחנה אוטובוס המוארת. התקשרתי למארחת שלי כדי לברר כיצד אני מגיע
ליום הולדת שאליו הוזמנתי. קיבלתי הוראות מבולבלות ולא מספקות. הבנתי בקושי לאן
אני צריכה ללכת. הנעליים לחצו. ואני רעדתי מפחד. בראשי עדיין רצות התמונות המזוויעות
של "מה יקרה לי אם אני לא ארוץ" . מכונית חונה צופרת לי. אני לא מתייחסת
וממשיכה כמעט לרוץ. אני רואה שלט ועליו כתוב באותיות גדולות שם המושב שאליו אני
מנסה להגיע ובאותיות עוד יותר גדולות שם של כפר ערבי שנמצא בקרבתו. כל אותו הזמן
ממשיכות לרוץ לי בראש תמונות מהאונס הברוטלי שאני עלולה לעבור. לבסוף פגשתי את
המארחת "האדיבה" שלי. ואפילו לא נאנסתי!! כעיקרון היא לא יפה. אבל באותו
רגע היא דמתה בעייני למשיח. למושיע הבלעדי
שלי שבלעדיו חיי היו בסכנה ממשית.
הלכנו במושב השקט מידי והמאיים מידי.
נראה לקוח מסרט אימה אמריקאי. כבר שקלתי בראשי מה היה עדיף, להרצח על יד פסיכופט
או על ידי ערבים על רקע לאומני?
סוף סוף הגענו לבית שנראה לי ברגעים
הראשונים יפה יותר מכל מגדל שן, או מכל ארמון.
שידו הקרה של הפחד עזבה אותי קצת גיליתי
שזהו בנין בן קומה אחת. די מכוער ורגיל.
במרפסת ישבו מרבית הנוכחים. כל אחד
משעשע וקריקטורי בדרכו שלו.
הראשון על תקן המזרחי הקדום והקנאי. אני
כמעט לא מכירה אותו כלל. הוא די יפה- דומה לאלדין. כרגע יש לו חברה. את החברה שלו אני רואה לראשונה.
החברה שלו היא ג'ינג'ית עם פרצוף סלאבי קלאסי. עם אף כפתור ועור כ"כ לבן שמכל
מחשבה או צחקוק היא מאדימה.
במרכז המרפסת עמד האמן המיוסר. יש לו
כישרון מסוים. אבל יותר מכישרון יש לו נוכחות, צורת דיבור והתנהגות כאילו הוא כבר
אמן דגול. קשה לי לומר אם הוא כריזמטי או לא אבל ללא ספק הוא דמות מרכזית ואהובה.
הייתי יכולה לעבור ולדבר על כל אחת ואחד
מהם אבל ברשותכם אני אדלג אל דמות די שולית אבל משעשעת ומגוחכת עד אין סוף! כמו כל
הנוכחים גם הוא באזור גיל 16. הבעת הפנים הקבועה שלו היא הבעה מיוסרת של עצירות או
קלקול קיבה. על הראש שלו הוא כמעט חובש בלורית כמו של ג'סטין ביבר. גם צבע השיער שלו מתאים. אני כבר לא יכולה לחקות
לרגע המצחיק הזה שהוא יקריח!! באופן כללי המראה שלו הוא מראה של הנער הבוגר שתמיד
כל הבנות בנות ה12-14 מתאהבות בו. מראה של כוכב פופ זחיח כזה. משהפך אותו לעוד
יותר מצחיק זה ההתנשאות שלו. השילוב המדהים הזה של התנשאות והמראה המלוקק יוצרים
שילוב פרודי וקורע מצחוק! אפילו השם מתאים! יש לו שם לועזי. דיויד. אני לא מכירה
את המשפחה שלו אבל ניחוש פרוע שלי שיש התאמה בין הצאצא למקור. הג'ינג'ית משום מה
מוצאת חן בעיניו. היא תפוסה ולמורות זאת הוא עדיין מפלרטט איתה.
"יש לך אחות?"
היא צוחקת ומאדימה ואז עונה בצחקוק
כלוא: "לא"
"חבל. אולי בת דודה?"
"כן." היא עונה בביישנות
אפילו לא מתוקה.
"זה טוב! זה כבר מתחמם."
אני מתאפקת שלא להיקרע מצחוק. מעניין
לעוד כמה שבלונות הוא ידחוף את עצמו. הוא כמעט מתפוצץ מחשיבות עצמית.
לחדר נכנס עוד נער. די נמוך. רזה קצת
כפוף. הוא לא יפה. אבל חייכן ועושה רושם של בן אדם טוב. הוא לא זוכה להרבה אהבה
מהמין הנשי. הוא מתיישב לידי. עוברת לי בראש המחשבה שלא הייתי נוגעת בו גם עם מקל.
אחרי ששתיתי חשבתי אחרת. אני והוא היינו בערך הבתולים היחידים. בתור בדיחה החלטתי
לזרום איתו. חוץ מזה גם תקופת זמן ניכרת הרגשתי שהבתולין זו סוג של שלייה שאני צריכה
להסיר מעצמי כדי להפוך לפרפר (ללא ספק הדימוי הכי מצחיק שלי עד היום). הוא היה ממש
גרוע והכל היה ממש מצחיק ופרודי. שהגיע החדירה הוא לא הספיק להכנס וכבר גמר. זה
היה צ'יק וזהו. יותר מהיר מהצתת מצית, יותר מהיר מחיו של פרפר- או כמו שניסחו מוצלחים
ממני: "יותר מהיר מקדנציה של ראש ממשלה."
אז חברים מהיום אני הרבע בתולה הראשונה. כמו רבע עוף רק פחות טעים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
