את הסתיו שלי את כול העונות שלי

אז אני רואה בבלוג הזה לא רק יומן אלא גם מקום לפרסם ניסיונות כתיבה שלי. אז תרחמו עליי ועל ניסיונות הכתיבה הראשונים שלי. מקווה שתהנו ואני גם מתכננת המשך: 

פרק א

היא התיישבה על הספא. היא השמיעה הנחת רווחה מזה שסוף סוף היא השתחררה מהנוכחות המעיקה של חברת.  היא ישבה בשתיקה מוחלטת על הספא ובהתה במנורה. היא נשכבה על הספא והתחילה לפצל קצוות מפוצלים בשיער. הראש שלה היה חופשי ונקי ממחשבות. הדבר היחיד שנותר בתוכו זו תחושה אחת, שניקרה בא ללא הפסקה בימים האחרונים והייתה נטועה בה מיום היוולדה. החוסר רצון לחיות. אובדנות. שם אחד רץ כמו על סליל בראש שלה. שוב, שוב, שוב, שוב, שוב ושוב!! שם של מישהו שגרם לפרץ חדש של התחושה הזאת. קראו לו סילבן. שם זקן לאדם צעיר. היא אהבה אותו. הוא עזב אותה, הוא אמר משהו על זה שמגיעה לה מישהו יותר טוב. היא התעקשה לקבל את הסיבה האמתית. בסוף הוא אמר לה. היא כבר לא מאתגרת אותו, אין לה מה לחדש לו. הוא הגיע למיצוי איתה. היא נעלבה, הלכה ויותר הוא לא ראה או שמע ממנה, לא שהיה לו אכפת מעוד אחת בתור שהוא סימן עליה וי.

לפניו היא לא הייתה מאושרת אבל הכל היה בסדר. הייתה תקופה בתיכון שהיא פגעה בעצמה אבל באופן כללי היא הייתה בסדר. איתו היא הייתה לראשונה מאושרת. לראשונה היא בקעה מהאפרוריות החיים וגילתה בשביל עצמה מהו בעצם אושר. לפניו היא לא הכירה את משמעות המילה. אחרי הפרידה ממנו, חזרה לאפרוריות המשמימה לא נראת אפשרית. היא טעמה טעם גן עדן. ועכשיו ליפול בחזרה לעפר האפרוריות?

היא אמרה לעצמה שהיא לא תעשה את זה. שהיא לא יכולה להרשות לעצמה להיכנע לתחושה הזאת. היא חשבה על זה עוד קצת והגיע למסכנה שזה לא כניעה. נכנעים לאויב. המוות הוא לא אויב. המוות הוא אבא ואמא. הוא חיבוק נצחי וחם באדמה הקרירה. המוות הוא הורה שמגן על ביתו מפני כל רעות החיים.

בכל מקרה, היא ידעה שהיא לא יכולה לחזור להורה הזה כל עוד ההורים שלה בחיים. זה ישבור אותם. הם לא מבינים את החיבוק החם והקריר בו זמנית של המוות. משום מה היא לא רצתה לפגוע בהם. בדרך כלל לא היה לה אכפת  מאנשים אבל מהם היה לה אכפת. הקשר היחיד שלה עם עולם החיים זו הייתה האהבה שהיא רחשה אל הוריה. אולי פחות אהבה ויותר תחושת מחויבות כלפיהם. מחר יום חדש ומחר היא שוב תסחוב את הקיום חסר המשמעות שלה. אל עוד זריחה ועוד שקיעה. מתי כבר תגיע השקיעה שלה ? היא התפללה. היא תמיד התפללה לאל אחד. אל המוות. ההורה שיחלץ אותה ממלתעות החיים.

השעון המעורר צלצל. היא קמה עם כאב ראש שסרבל את המחשבות שלה אבל הקל עוד יותר על התחושה הרגילה והמפחידה של האובדנות. היא ישבה לשתות את הקפה הרגיל שהיא שותה כל בוקר. היא ישבה וחשבה לעצמה: "אחד הדברים העצובים והמעייפים במוות שלי זו העובדה שאני לא אדע מי הגיעה ללוויה שלי ומי לא. והכי חשוב מה הם אמרו. אני צריכה לערוך קדם לוויה." זה הצחיק אותה.

היא קמה והלכה לעבודה. היא הייתה מלצרית בבית קפה קטן. עוד חיילת משוחררת שחוסכת לטיול הגדול אחרי צבא.

"דינה! יש עוד רבע שעה למשמרת שלך בואי שבי איתנו." קראה לעברה מלצרית שכבר סיימה את המשמרת. דינה שוב חייכה את החיוך הרגיל והנכון שלה.

המשמרת לא הייתה קשה. היא חזרה הביתה. אם אפשר כמובן לקרוא לחדר השכור הזה בית. מאז הפרידה מסילבן היא הפסיקה לבלות. נוכחות של אנשים הפריעה לה להתרכז במוות שלה. לדמיין אותו לפרטי פרטים. "עד שההורים שלי ימותו יכול לעבור יובל! אני לא אצליח למות בקרוב. למה הם לא רואים  במוות את אותה הברכה כמוני? מילא הם כפו עליי את החיים, לפחות שישחררו אותי מהם." קשה שלא מבינים אותך. גם לה היה קשה.

ימים חלפו. אותה שגרה משמימה. ואז זה נפל עליה. היא לא תמות בקרוב. היא צריכה למצוא תחליף. רוב האנשים רואים בברכת המוות קללה.  אולי היא תביא להם את הברכה הזאת? אולי כדי להתחיל בסילבי? ככה היא נהגה לקרוא לסילבן בימים טובים יותר. אבל איזה נקמה תהיה בלתת ברכה? אבל הוא נתן לה בעצם ברכה. הוא עזר לה להבין שהמוות  טוב ואוהב. אם כך על ברכה היא תחזיר בברכה. כמה חבל שגם היא לא יכולה להצטרף אליו. לא נורא. היא יודעת ובטוחה שהיא תצטרף אליו בסופו של דבר. החלק הכי טוב באהבה ואמונה במוות היא הידיעה שהטוב תמיד מנצח. שההורה תמיד עוטף את הילד התוהה ברחמים בסוף. הרוב מתנגדים למוות. רק מיעוט רואה את האור והולך לכיוון החיבוק. החיים הם ערמומיים ומפריעים ליצורים חיים לקבל אהבה מההורה שלהם.

פרק ב

יום למחרת היא שוב קמה לעוד יום מעייף. היום היה יום שבת. שמש חמימה עציצה מהחלון שלה. פתאום דפיקה בדלת.

"דניאל? מה אתה עושה פה?"

במפתן הדלת עמד ידיד מאוד קרוב ויקר לליבה. לאחר הפרידה מסילבן היא ניתקה כמעט לגמרי קשר עם כל החברים. היא לא הזמינה אותו ולכן מאוד הופתעה לגלות אותו עומד בכניסה לדירה שלה.

"אוי דינה! את ממש חיוורת! את לא עונה לפלאפון, לא להודעות, כלום! נעלמת!"

"דניאל אל תדאג לי אני בסדר... סתם תקופה עמוסה. בוא תיכנס."

הם נכנסו לדירה והמשיכו ישר למטבח. המטבח קטן, צפוף ומסריח. בכיור עומדת ערימת כלים לא שתופים. הזבל בפח עולה על גדותיו. דניאל נראה מודאג. הוא התיישב על הכיסא ליד השולחן המטונף.

"כ"כ מוזנח פה. מה קרה לך?"

"אני בסדר, פשוט עמוס לי קצת. אני באמת צריכה לסדר פה."

"לא. זה לא עניין של לסדר. משהו לא בסדר קורה איתך."

"הכל מעולה אל תדאג."

"לא, אני מאוד אדאג. חשבתי שכבר עזרתי לך להתגבר על הזין ההוא."

"כן, התגברתי. הוא בעבר שלי. באמת שהכל בסדר." היא אומרת את צמד המילים "הכל בסדר" ודמעה קטנה זולגת במורד הלחי שלה. דניאל קם וניגש אליה:

" די מאמי אל תבכי. הכל יהיה בסדר. אנחנו ננקה פה ואז נצא נעשה לנו טיול קטן."

"אני לא צריכה טיול! הכל בסדר. אני נשארת פה."

"בסדר איך שתרצי. אבל קודם נעשה פה קצת סדר."

הם ניקו את הבית. לראשונה מאד הפרידה מסילבן היא חייכה חיוך אמיתי. לא לבשה מסכה אלא חייכה.

"פייי זהו סיימנו פה."

"כן. ואני חייבת לציין שהיה כיף!"

הוא חייך ואמר: "אני שמח!"

"בוא נזמין פיצה!!"

"זורם בואי!"

הפיצה הגיעה. הם אכלו אותה בתעבה. בדקות ספורות הם סיימו מגש.

"אני מאוד שמחה שהגעת. תודה."

"אני תמיד שמח לעזור לך. תבטיחי לי שתעני לפלאפון ולא תעשי שטויות!"

"מבטיחה, מבטיחה, מבטיחה!"

היא ליוותה אותו לדלת. הוא נכנס למעלית ועוד הספיק להגיד לה: "יאללה נדבר! ביי"

היא צעקה לו: "ביי לאב יו!" ספק אם הוא שמע.

היא התקלחה ונכנסה למיטה. לראשונה היא הבינה שיש לה בעיה. היחס שלה למוות הוא בעייתי, לא נורמלי והיא צריכה לטפל בו.