את הסתיו שלי את כול העונות שלי

יושבת מולי. לחיים ורודות, שיער שחור. משקפיים. היא צעירה. כמעט ילדה. מאוד בוגרת ומאוד ילדותית. פרדוקס. הלחיים הוורודות מעניקות לה מראה ילדותי והמבט מעניק לה מראה בוגר. היא יושבת מולי ומתפללת. קוראת במהירות מעוררת קנאה את ברכת המזון. היא לא יודעת שאני עסוקה בה. רק בת 15. כל כך בוגרת. היא מאוד יפה. יש לה יופי רענן היא כטל שהרגע הופיע על קצה עלה בבוקר חורפי.

שתמשיך לקרוא ואני אמשיך להתבונן. שהיא תמשיך להיות הטל ואני העץ המתבונן בו בדממה. בהייה נצחית באחת היצירות בכי נפלאות שאלוהים ברא- נערה.

חיוך ביישן שמתגנב, חיוך מנצנץ ומתנצל מלא חן. היא מסיימת לקרוא ואני חושבת לעצמי על הילדות שלי, על הילדות שלי שנגמרת כל כך מהר. הילדות שלי נעלמת כמו הדממה שמחליקה במהירות ברגע שמופיעה מחשבה סוררת. מחשבה שפוגמת בשלמות השמחה. מחשבות, הן ידועות בחות המיוחד שלהן להרוס שמחות. הן מופיעות ככה סתם ומובילות להרהורים על גבי הרהורים. אם רק הייתי בעלת היכולת המופלאה, לא לחשוב, לא להרהר ולא לכתוב. הייתי שמחה יותר.

היא עדיין יושבת מולי. עדיין ילדה ואני כמעט לא. בעוד רגע הדלת תפתח ואני אוזמן לגשת החוצה, ואולי אגרר על ידי השנים החוצה לעולם שבו אין חיוך כל כך רענן ולחיים כל כך אדומות.