היום
אני שרויה במזג קצת חולמני. אני חושבת לעצמי איך אני רוצה או חולמת לראות את העתיד
שלי? אני רוצה להיות בחלק העליון של מעמד הביניים. קצת יותר מההורים שלי. אני רוצה
להיות נשואה לאישה יפה. אני רוצה שנאהב אחת את השנייה עד גבול ההבנה האנושית של
מהי אהבה. יהיו לנו בין 2 ל4 ילדים. זה חייב להיות מספר זוגי כי לצערי הרב אנחנו
לא יכולות להביא ילד משותף מבחינה ביולוגית. זה אחד הדברים שהכי מעציבים אותי
בהיותי לא סטרייטית. העובדה שאני ובחירת ליבי לעולם לא נוכל להביא ילד ביחד. ילד
שלמחצה יהיה אני ולמחצה האדם שאני הכי אוהבת בעולם. אני רוצה ששתינו נעבוד אבל אני
אהיה המפרנסת העיקרית. אבל הכי הכי חשוב אני אהיה אהובה ואהוב עד צריבה בלב.
אני
כל כך מקווה שיום אחד זה יתגשם ולא יישאר רק משאלה על נייר שכתבתי בגיל 17. אני
אקנה לה פרחים ונלך יד ביד. אני אכין לה ארוחת בוקר ובדרך כמובן שאני אשרוף אותה.
אני אכתוב לה פתקים כדי שתחייך בבוקר. והיא תעשה את כל אלה בשבילי. אני כל כך רוצה
כבר לפגוש אותה ושכל זה יתממש כדי שאני אוכל להראות לה, ממש את הדף הזה שבו אני
כותבת את המשאלות הקטנות האלה ונוכל להסתכל יחד לאחור בערגה.
שמתי
לב שהיום אני חולמת פחות. כל גיל 14 שלי העברתי בחלומות על הווה ועתיד טוב יותר.
אולי זה שעכשיו אני חולמת פחות זה סימן שיותר טוב לי? שאני יותר חייה ופחות חולמת?
אני לא בטוחה. יכול להיות שפשוט עברתי מחלימה לכתיבה? אפילו אם זה רק זה, זה טוב.
כתיבה זה יותר פרודוקטיבי מחלימה ומפתח את העברית שלי.
אני כרגע במיטה חמה בבוסטון. היד שלי
אומנם מכוסה כרגע בדיו מעט ששפכתי על עצמי אבל אני די מאושרת עכשיו. עכשיו ברגע
הקצר הזה אני מאמינה שאני אמצא אותה ואצליח להקים את הגן שלי. אפילו לא גן עדן,
סתם גן קטן של אושר קטן עם אנשים שאני אהב ויגרמו לי אושר. אז אם את באמת שם, באמת
קיימת, בבקשה תמהרי להגיע לחיים שלי ולא לעזוב אף פעם. ולהאיר אותי באור של אושר.
שנקים את הגן הקטן שלנו ונאהב עד צריבה בלב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
