את הסתיו שלי את כול העונות שלי

אני יושבת במכונית. נוסעת בכביש מהיר בצפון. מול עייני חולף נוף מרהיב שסוחף כל נים ונים בגופי אל מערבולת בה מעורב הנוף עוצר הנשימה, מהירות הנסיעה ויופי האלבום של פינק פלויד שמתנגן ברדיו ונותן רקע מדהים לכל ההתרחשות. אני יושבת ובוהה דרך החלון. אנחנו נוסעים, הנסיעה ממשיכה. ואני? אני מבינה שאני מאושרת. ההבנה הזאת לאט לאט מחלחלת אליי. אני באמת ובתמים מאושרת. זה לא קורה הרבה ואני מנסה לנצל כל רגע ורגע בהתרחשות הזאת. לרוב אני לא מצליחה להנות מהרגעים היום יומיים. שאני כבר מצליחה הם לא באמת גורמים לי אושר אלה תחושה הרבה יותר חלשה שלא נכנסת לקטגוריה של  "אושר". אני חושבת שמשגרם לתחושה הזאת זה כל משקדם לזה והעובדה שנמצאתי בחברת האדם הכי אופטימי ושמח שאני מכירה. היא פשוט משפריצה שמחת חיים טבעית ולא מאולצת.

אז כדי להסביר מה גרם לבוקר יום שלישי רגיל למדי להפוך לכל כך מאושר אני נאלצת לחזור אחורה.

שהייתי בת עשרה חודשים וכתוצאה לא הייתי לגמרי פיקחת וברת דעת ההורים שלי החליטו לקבוע את מקום מושבם בחור פריפאלי בדרום הארץ. אז עד היום אני תקועה באותו חור פריפריאלי והומופובי. בעשור הקודם לערסים ולזיהום האוויר והמים הצטרפו גם הרקטות והפכו את החור הפריפריאלי שלי למקום מושלם לגור בו. אז מדי פעם במקום מגפה מתפרצת בעיר מלחמה. הקיץ זו הייתה אחת הפעמים האלו.

אז בהיסטריה ראויה לציון והתפעלות ברחתי לצפון.

לקחה על עצמה את האומץ לארח את הנזק המהלך ידידה מדהימה מהצפון. אתם יודעים איזו ביקורתית אני ובאיזו תעבה אני מחפשת פגמים וחיכוכים ואינטרסים נסתרים אבל אצלה אני נוטה לחשוב שהכל מאוד כן. וזה מאוד מפתיע. אני לא מאמינה באנשים והיא הדוגמא החייה היחידה שאני מכירה של בן אדם שלגמרי מנצח את הפסימיות שלי לגבי המין האנושי. זה יוצא דופן, מיוחד ומדהים. היא אופטימית מהראש ועד קצות האצבעות. כל תא ותא בה מלא אופטימיות מעוררת קנאה וחיבה. אני כולי מלאת תקווה שהיא לא תפגוש אנשים שיכבו בה את התכונה הנהדרת הזאת בה. אז נסעתי אליה. כנראה השילוב הזה בין היציבות הנפשית שלה והעיסוקים הנהדרים שעסקתי בהם (בעיקר אכילת מנגו, שינה ושיחות מצחיקות וחכמות לתוך הלילה)  גרמו לי לאושר הקטן והכן הזה שמעולם לא חוויתי קודם לכן.