את הסתיו שלי את כול העונות שלי

אני לא אוהבת להיות לבד. בשבילי זה כמו לשבת, לבד עם אדם יוצא דופן ברמת הטמטום שלו והקלישאתיות שבו. החלק הבאמת גרוע הוא שאני יודעת בוודאות מה יהיה הדבר הבא שהבן אדם הזה יגיד. האדם המעצבן הזה מפריע לי לראות סרטים, לקרוא ספרים ולהנות כמעט מכל אינטראקציה חברתית. אפילו שאני מנסה להרדם הוא פשוט לא מפסיק לדבר איתי. לכל מקום הוא מלווה אותי. נראה ומאוד רועש עבורי ובלתי נראה ואילם עבור אחרים. הוא איננו עוזב אותי לעולם. קצת לשכוח אותו אני מצליחה בחברת אנשים ששמים לב אליי. למורות שתמיד הוא נוכח, לעולם הוא לא נעלם. במיוחד אני שונאת אותו שאנחנו נשארים לבד. כנראה כי אז אני מתפתה לענות לו. השיחה הזאת תמיד לא נעימה לי היא אולי אפילו כרוחה בסבל עבורי.

אני? אין לי ברירה. אני לא יכולה להתגרש ממנו, מעצמי. אבל אני אף פעם לא מצליחה וכנראה גם לא אצליח להפסיק לתהות למה אנשים בוחרים בחברתי? שלא תיהיה פה אי הבנה. אני מאוד מעריכה את אותם האנשים שרוצים בחברתי בגלל איזו גחמה מוזרה. אבל אם הייתה לי האפשרות הייתי נסה מעצמי כמו מאש. בעיני אין הרבה אנשים משעממים ומעיקים כמוני. ואני, בלי שאף אחד שאל אותי צריכה לדאוג לנצח לאדם הצפוי והיוצא דופן בגועליות שלו.