את הסתיו שלי את כול העונות שלי

הייתי רוצה להיות עץ. משהו בסטטיות שלו מושך. עץ, נמצא רק במקום אחד. הוא יכול להתעמק ולהקדיש את מלוא תשומת הלב המגיעה לעולם סביבו. הוא לא יעזוב. הוא ישאר איפה שהוא וימשיך ללוות את השינוים המתרחשים בעולם סביבו. 

הוא יקדיש את מלוא תשומת הלב לכל ציפור חדשה ולכל פרח שפרח. לא מבחירה הוא תקוע. הוא לא יכול לנוע. הוא משועבד לקרקע. הוא ניזון ממנה וזה גובה ממנו מחיר כבד. הוא משלם על כך בכך שהוא כבול אליה. 

אז הוא ישאר במקומו ויבהה סביבו. אולי בשנאה. אולי הוא רוצה להגיע לגבעה שנמצאת בקצה קו האופק שלו. הוא לא יכול. אז הוא נשאר במקומו. ושם לב לפרטי הפרטים סביבו. אין לו אפשרות להתקדם ולא להדרדר. אין לו אפשרות לעשות צעד הוא חייב לחכות שיתחילו איתו.

יש משהו כל כך בהיעדר אחריות. 

זה לא שהוא לא רוצה. הוא מאוד רוצה! הוא פשוט לא יכול, אז אין סיבה להתלהם ולכעוס עליו. כזה הוא, תקוע באדמה עמוק מידי בשביל להשתחרר.