את הסתיו שלי את כול העונות שלי

אז זה הניסיון הראשון שלי לכתוב סיפור קצר. אני לא יודעת עד כמה הוא מוצלח. באותו היום שכתבתי את זה ממש אהבתי עכשיו כבר פחות אבל בכל זאת אשמח לביקורת:

הוא הלך בצעדים איטיים מהחדר שלו לסלון המואר והגדול. הוא היה מדוכא. בסלון אחיו צפה בכדור-רגל. הוא שנא אנשים שאוהבים וצופים בכדור-רגל כי שנא את המשחק הזה בעצמו. שהיה צעיר יותר הוא ממש התבייש בשנאה שלו למשחק העממי הזה והרגיש שזה מערער את הגבריות שלו. גם עכשיו הוא הרגיש שהגבריות שלו מאוימת אבל עכשיו הוא היה יותר מודע לזה ובגלל זה לא הודה בזה אפילו בפני עצמו, במקום זה הוא התחיל לשנוא אנשים שאוהבים כדור-רגל.

 המגרש הירוק והנקודות הזזות עליו שמילאו את כול הטלוויזיה הענקית שבתורה מילאה את כול הקיר עוד יותר דיכאו ועיצבנו אותו.

אבל זה לא היה הסיבה לתחושה הזאת שלו. לתחושה שלו גרמו הדברים הרגילים הנורמטיביים והכול כך כל כך לא מיוחדים או מייחדים מישהו. אבל כל אחד בטוח שרק אותו זה מדאיג ורק עליו זה משפיע. המיוחד היה ההשפעה של הדברים הרגילים האלה עליו. הוא היה רגיש עדין ופגיע וזה עשה את התחושות הלא נעימות ליותר חריפות וצורבות וכמובן ערער עוד יותר בעייני גדי עצמו את הגבריות שלו.

הוא היה מתוסכל מינית. בערך כמו כול נער בן 16. לפני שהוא התחיל את החצייה המייגעת של המסדרון בדרך לסלון הוא ראה סרט עם פנלופה קרוז. גם היא התווספה כנגד רצונה לרשימה של הפנטזיות שלו. הוא היה מהופנט ממנה. אבל לא צריך להיות פנלופה קרוז כדי להפנט אותו. מספיק שיש לך זוג שדיים אין עודף משקל ושפם בולט מידי ואת בקלות יכולה להצטרף לרשימת הפנטזיות שלו.

 הוא גם לא היה שלם עם הגוף שלו משעוד יותר דיכא וערער את הגבריות שלו. הוא לא היה יפה, הוא היה רגיל. כזה שתחלפו לידו ברחוב ואפילו לא תשימו לב. הוא לא היה שמן אבל גם לא מחוטב וזה עוד יותר גרם לו לחוסר שלמות שלו עם גופו. וכמובן רק הוסיף לערעור הגבריות שלו בעייני עצמו. בעייני גדי. אבל הוא לא פתר את הבעיה שלו בעזרת אימון, הוא היה עצלן מידי כול משהוא היה מסוגל זה לדכות את עצמו ולערער לעצמו את הגבריות. הוא היה האפס הפוטנציאלי. ככה מתחילים כול המפסידים. בגיל 8 הם משחקים כדור-רגל במקום ללמוד מפני שבסתר ליבם הם שונאים אותו אבל חייבים להיות חלק מהעדר. בגיל 16 הם מודים בפני עצמם ששונאים כדור-רגל ומתחילים לשנוא את אוהבי המשחק הריקני. במקום לפתור בעיות הם מערערים לעצמם את הגבריות. מתחתנים אחרי הצבא מתגרשים ומגדלים כרס ומתחילים לאהוב כדור-רגל ובירה. ורוצחים את טיפת הייחודיות ואולי הכישרון שהם נולדו איתה.

גדי היה כמעת כזה. ההבדל היחיד זה החינוך שלו וצומת הלב הכמעת אובססיבית שאמו העניקה לו. ככה זה שהילד הראשון שלך נולד בגיל 45 ואת עוזבת את העבודה שלך כמעת שנתיים לפני בשביל טיפולי אפרייה. החינוך שלו הכריח אותו לקרוא. זה עצר אותו מלאבד את טיפת הייחודיות שלו כבר בגיל 16 אבל לא הבטיח שהוא לא יאבד אותה בגיל 40. אחרי הגירושים והמשבר הכלכלי.

הוא הגיע לסלון הגדול והמואר והתיישב על הספא ובעצלתיים משך את המבט שלו למעלה אל על, לטלוויזיה ששידרה פרסומת של אל על.

הפרסומות נגמרו. המשחק המשיך. הוא התחיל לצפות במשחק.

פתאום הוא קם.

הוא חזר והתיישב על הספא מול המגרש הירוק והנקודות המרצדות עליו שמילאו את כול הטלוויזיה הענקית שבתורה מילאה את כול הקיר אך הפעם עם בקבוק בירה.

מי אמר שצריך משבר כלכלי וגירושים? הוא החליט לעזור לחיים לסחוט ממנו את טיפת הייחודיות שאחיו נולד אפילו בלי הטיפה ההיא שגדי איבד מול שער הניצחון של מסי. 

מה מקומו של מצעד הגאווה היום?

לאחרונה אני חושבת די הרבה על מצעד הגאווה. והאמת שאין לי תשובה סופית. קודם כול לדעתי המצעד בתל אביב ללא צל של ספק מזיק לקהילה הוא מציג את הקהילה בתור חבורת סוטים חולי מין (סורי אם מישהו נעלב אבל ככה זה נראה לרוב הסטרייטים ולאנשים שלא יודעים על מהומות סטוונול שזה הרוב המוחלט. דרך הגב אני לגמרי לא סגורה על העובדה שרוב האנשים בקהילה יודעים על מהומות סטוונול.). מהצד השני יש את החגיגה חסרת המעצורים המאפשרת לנו לחגוג את מי שאנחו ללא מעצורים או  מחסומים אפשרות להיות לגמרי אתה ולגמרי חופשי. יום שלם שמוקדש לך ולחלק בך שבדרך כלל אין לך אפשרות לחגוג אותו ואף אתה נאלץ\ נאלצת להחביא אותו (אוקיי לי אישית אין אפשרות לחגוג אותו ואני מחביאה אותו). 

אז השאלה היא כזו: האם הסיכון התדמיתי של הקהילה שווה את האפשרות לחגוג את עצמינו? 

לגבי המצעד בירושלים- אני לגמרי בעד! זו הפגנה פוליטית הכרחית וחשובה. 

לגבי המצעדים הקטנים- לדעתי למדינה קטנה כמו שלנו לגמרי מספיקים שני מצעדים אבל אין לי התנגדות אידיאולוגית או משהו בסגנון.